‏”‏לעולם אל תחדל לבשר מבית לבית”‏ — המצפה

‏”‏לעולם אל תחדל לבשר מבית לבית”‏

סיפורו של יאקובּ נויפלד

‏”‏לעולם אל תחדל לבשר מבית לבית ויהי מה”‏.‏ המילים הללו הדהדו באוזניי בזמן שהלכתי אל הכפר הקרוב ביותר,‏ מרחק שלושה מיילים.‏ בהגיעי לשם,‏ לא הצלחתי לאזור את האומץ לגשת לבית הראשון.‏ לאחר התחבטויות ולבטים,‏ הלכתי אל היער והתפללתי נמרצות לאלוהים שינסוך בי את האומץ לבשר.‏ לבסוף חזרתי לאותו הבית והצגתי את הבשורה.‏

מה הביא אותי לכפר הזה שבמדבר פרגוואי שבו ניסיתי לבשר לבדי?‏ הבה נתחיל מההתחלה.‏ נולדתי בנובמבר 1923 במושבה מנוניטית גרמנית בכפר קרונסטאל שבאוקראינה.‏ בשלהי המאה ה־18 היגרו מנוניטים מגרמניה לאוקראינה,‏ והוענקו להם זכויות חשובות,‏ ובהן חופש פולחן (‏פרט לעשיית נפשות)‏,‏ שלטון עצמי ופטור משירות צבאי.‏

עם עליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון נשללו מהם כל הזכויות הללו.‏ בשלהי שנות ה־20 של המאה הקודמת הוסבו חוות גדולות של מנוניטים לקולקטיבים.‏ הציבור הוכנע באמצעות הרעבה,‏ וכל התנגדות טופלה ביד קשה.‏ בשנות ה־30 נלקחו גברים רבים על־ידי הקג״ב (‏הוועדה הסובייטית לביטחון המדינה)‏,‏ בדרך כלל בלילה.‏ בסופו של דבר,‏ במספר רב של כפרים נותרו מעט מאוד גברים.‏ בשנת 1938,‏ כשהייתי בן 14,‏ נלקח אבי ומאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו.‏ כעבור שנתיים נלקח גם אחי הגדול על־ידי הקג״ב.‏

בשנת 1941 כבשו חילות היטלר את אוקראינה.‏ עבורנו משמעות הדבר הייתה שחרור מהמשטר הקומוניסטי,‏ אולם שמונה משפחות יהודיות שחיו בכפר שלנו נעלמו לפתע.‏ כל המאורעות הללו הותירו בי המון שאלות.‏ מדוע קורים דברים כאלו?‏

חיי ניצלו בזכות יושרי

בשנת 1943 נסוגו חילות גרמניה ולקחו עימם את רוב המשפחות הגרמניות — כולל את בני משפחתי הנותרים — וגייסו אותן למאמץ המלחמתי.‏ בשלב הזה כבר התגייסתי לצבא ושירתי באס־אס (‏יחידת העילית של היטלר)‏ ברומניה.‏ בימים ההם אירע דבר קטן שהשפיע במידה רבה על עתידי.‏

מפקד היחידה שלי רצה לבחון את יושרי.‏ הוא השאיר מעט כסף באחד מכיסי המדים שלו והטיל עליי לקחתם לניקוי יבש.‏ כשמצאתי את הכסף החזרתי לו אותו.‏ הוא טען שלא השאיר דבר במדים,‏ אך עמדתי על כך שמצאתי את הכסף בכיס שלו.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ התמניתי להיות עוזרו והופקדתי על עבודת הניירת,‏ על הצבת השומרים ועל ניהול כספי היחידה.‏

לילה אחד שבה הצבא הרוסי את כל אנשי היחידה שלי מלבדי.‏ קודם לכן התבקשתי להישאר מאחור כדי להשלים עבודה מסוימת עבור המפקד.‏ למיטב ידיעתי הייתי היחיד שלא נתפס,‏ וזאת תודות לתפקיד המיוחד שהוענק לי בזכות יושרי.‏ אלמלא כן הייתי גם אני בין השבויים.‏

כך יצא שבשנת 1944 הודיעו לי לפתע שאני משוחרר עד להודעה חדשה.‏ חזרתי הביתה כדי לבקר את אימי.‏ בזמן שהמתנתי לתפקיד חדש,‏ עבדתי כשוליית בנאי,‏ והכשרה זו הועילה לי מאוחר יותר בחיי.‏ באפריל 1945 השתלטו החיילים האמריקנים על העיירה שלנו,‏ הנמצאת ליד העיר מַגדֶבּוּרג.‏ מקץ חודש הסתיימה המלחמה רשמית.‏ נותרנו בחיים.‏ נדמה היה שמצפה לנו עתיד ורוד.‏

יום אחד בחודש יוני שמענו הודעה מפי כרוז העיר:‏ ”‏החיילים האמריקנים עזבו אתמול בלילה,‏ והחיילים הרוסים יגיעו היום ב־00:‏11 בבוקר”‏.‏ ליבנו צנח בקרבנו כשהבנו ששוב נהיה לכודים בשטח קומוניסטי.‏ בן דודי ואני מייד תכננו דרך מילוט.‏ באמצע הקיץ הגענו לשטח שבשליטת האמריקנים.‏ אחר כך,‏ בקושי רב ותוך סיכון חיינו,‏ חזרנו בנובמבר לגזרה הרוסית וסייענו למשפחותינו להבריח את הגבול.‏

‏”‏הקשב היטב וערוך השוואות”‏

השתקענו באזור שהיה אז חלק מגרמניה המערבית.‏ עם חלוף הזמן פיתחתי אהבה למקרא.‏ בימי ראשון נהגתי ללכת ליער ולקרוא במקרא,‏ אבל מה שקראתי נשמע לי כל כך זר ומיושן.‏ גם נכחתי בשיעורי קטכיזם (‏הוראת עיקרי האמונה הנוצרית)‏ כהכנה לטבילתי כמנוניט.‏ הופתעתי מאוד כשמצאתי בספר הקטכיזם את ההצהרה הבאה:‏ ”‏האב הוא אלוהים,‏ הבן הוא אלוהים ורוח הקודש היא אלוהים”‏,‏ ולאחריה השאלה:‏ ”‏היש שלושה אלוהים?‏”‏ למטה הופיעה התשובה:‏ ”‏לא,‏ השלושה אחד הם”‏.‏ שאלתי את הכומר כיצד אפשרי הדבר,‏ והוא ענה:‏ ”‏בחור,‏ אל לך להתעמק יותר מדי בנושאים אלה;‏ יש שעשו כן ונשתבשה עליהם דעתם”‏.‏ באותו הרגע החלטתי שלא להיטבל.‏

ימים אחדים אחרי כן שמעתי איש זר משוחח עם בת דודתי.‏ מתוך סקרנות הצטרפתי לשיחה ושאלתי אותו כמה שאלות.‏ לא ידעתי בעת ההיא שזהו אריך ניקולאיציג,‏ ניצול מחנה הריכוז וולפסבורג.‏ הוא שאל אם אני רוצה להבין את המקרא,‏ עניתי בחיוב,‏ והוא הבטיח לי שכל מה שנלמד יתבסס על ספר המקרא האישי שלי.‏

לאחר מספר ביקורים הזמין אותי אריך לכינוס של עדי־יהוה.‏ למיטב ידיעתי זה היה אחד הכינוסים הראשונים שנערכו אחרי המלחמה.‏ הכינוס הותיר בי רושם עז ורשמתי כל פסוק שהנואמים קראו או הזכירו.‏ תוך זמן קצר הבנתי שלימוד המקרא נושא בחובו אחריות מסוימת,‏ והחלטתי להפסיק לקבל שיעורי מקרא.‏ התקשיתי גם לקבל שיש רק דת אמת אחת.‏ כשאריך ראה שאני נחוש לחזור לכנסייה הוא נתן לי את העצה הבאה:‏ ”‏הקשב היטב וערוך השוואות”‏.‏

לא נדרשו לי יותר משני מפגשים עם כמרי הכנסייה כדי להבין שהם אינם יודעים על מה הם מדברים ושאין ספק שהאמת אינה באמתחתם.‏ שלחתי שאלות מקראיות לכמה כמרים.‏ אחד מהם השיב:‏ ”‏אין לך זכות לחפש תשובות בכתבי־הקודש כיוון שעוד לא נולדת מחדש”‏.‏

בחורה צעירה שחיזרתי אחריה העמידה אותי בפני דילמה קשה.‏ היא השתייכה לכת מנוניטית (‏”‏הנולדים מחדש”‏)‏.‏ בלחץ משפחתה,‏ ששנאה את עדי־יהוה,‏ הודיעה לי שאם לא אשכח מהדת החדשה הזאת,‏ לא תוכל עוד להתראות עימי.‏ בשלב הזה האמת הייתה מספיק ברורה לי וידעתי שיש רק בחירה נכונה אחת,‏ משום כך חדלתי להתראות עימה.‏

כעבור זמן לא רב הגיע אריך לביקור.‏ הוא סיפר שבשבוע הבא תיערך טבילה ושאל אם אני רוצה להיטבל.‏ הגעתי למסקנה שעדי־יהוה מלמדים את האמת ורציתי לשרת את יהוה אלוהים.‏ לפיכך,‏ נעניתי להצעה ובמאי 1948 נטבלתי באמבטיה.‏

זמן קצר לאחר טבילתי החליטה משפחתי להגר לפרגוואי שבדרום אמריקה,‏ ואימי הפצירה בי להצטרף אליהם.‏ היססתי כי הייתי זקוק לידע ולהכשרה מקראיים נוספים.‏ בביקור במשרד הסניף של עדי־יהוה בעיר וִיסְבַּדְן,‏ פגשתי את אוגוסט פטרס.‏ הוא הזכיר לי שמוטלת עליי האחריות לדאוג למשפחתי,‏ ונתן לי את העצה הבאה:‏ ”‏לעולם אל תחדל לבשר מבית לבית ויהי מה.‏ אחרת לא תהיה שונה מחברי הזרמים השונים בנצרות”‏.‏ עד עצם היום הזה,‏ אני מבין עד כמה עצה זו חשובה ועד כמה הכרחי לבשר מ’‏בית לבית’‏ (‏מעשי השליחים כ׳:‏20,‏ 21‏)‏.‏

‏”‏נביא שקר”‏ בפרגוואי

זמן קצר לאחר הפגישה הזו עם אוגוסט פטרס הפלגתי עם משפחתי לדרום אמריקה.‏ התיישבנו בסופו של דבר באזור גְרַן צַ׳קוֹ שבפרגוואי,‏ גם הפעם במושבה מנוניטית.‏ שבועיים לאחר שהגענו למקום,‏ עשיתי את המסע הקשה ההוא לכפר השכן על מנת לבשר לבדי.‏ במהרה פשטה השמועה שיש ”‏נביא שקר”‏ בין המהגרים החדשים.‏

כעת השתלמה לי הכשרתי בבנייה.‏ כל משפחות המהגרים נזקקו לבתים,‏ והללו נבנו מלבני טיט והיה להם גג עשוי סכך.‏ במשך שישה חודשים היו ידיי מלאות עבודה,‏ ופעמים רבות הזדמן לי לבשר באופן לא־רשמי.‏ האנשים היו מנומסים אך ברגע שסיימתי לבנות את ארבעת קירות ביתם,‏ שמחו להיפטר ממני.‏

באותה תקופה הגיעו בספינות פליטים מנוניטים נוספים מגרמניה.‏ ביניהם הייתה קטרינה שלנברג,‏ בחורה צעירה שניהלה שיחות קצרות עם עדי־יהוה וכמעט מייד זיהתה את צליל האמת.‏ אף שלא הייתה טבולה,‏ הזדהתה בספינה כאחת מעדי־יהוה.‏ כתוצאה מכך נאסר עליה להגיע למושבה הגרמנית,‏ והיא נותרה לבדה באַסוּנסיוֹן,‏ בירת פרגוואי.‏ היא מצאה שם עבודה כעוזרת בית,‏ למדה ספרדית,‏ איתרה את העדים ונטבלה.‏ באוקטובר 1950 נשאתי בחורה אמיצה זו לאישה.‏ היא הייתה לי למשענת איתנה ולעזר רב בכל מה שעברנו לאורך השנים.‏

בתוך זמן קצר חסכתי מספיק כסף כדי לקנות כרכרה ושני סוסים,‏ ונעזרתי בהם בהכרזת הבשורה.‏ כל הזמן הדהדה בראשי העצה שנתן לי אח פטרס.‏ עוד קודם לכן הצטרפה אלינו אחותי,‏ שגם הפכה להיות אחת מעדי־יהוה.‏ לעיתים קרובות קמנו כולנו בארבע לפנות בוקר,‏ עשינו דרכנו לשטח ההטפה במשך ארבע שעות,‏ בישרנו שם שעתיים או שלוש שעות ושבנו הביתה.‏

קראתי בספרות שלנו שנערכים נאומים פומביים,‏ לכן הכנתי נאום כזה.‏ קודם לכן מעולם לא נכחתי באסיפות הקהילה בגרמניה,‏ אז פשוט שיערתי איך זה אמור להתבצע ונאמתי על מלכות אלוהים.‏ שמונה אנשים נכחו באסיפה ההיא,‏ וזה היה יותר מדי עבור כמרי הכנסייה המנוניטית.‏ הם יצאו במבצע לאיסוף כל הספרות המקראית שחילקנו לאנשים,‏ והורו להם שבשום אופן לא יברכו אותנו לשלום.‏

לאחר מכן זומנתי למִנהלת המושבה ובמשך כמה שעות תוחקרתי על־ידי המנהל ושני כמרים שהגיעו מקנדה.‏ בסופו של דבר אמר אחד מהם:‏ ”‏בחור,‏ אתה יכול להאמין במה שאתה רוצה,‏ אבל עליך להבטיח שלא תדבר עם אף אחד על האמונה שלך”‏.‏ זו הייתה הבטחה שלא יכולתי להבטיח,‏ אז הם אמרו לי לעזוב את המושבה כי הם לא רוצים שיהיה ”‏נביא שקר”‏ בין ה”‏אחים הנאמנים”‏.‏ כשסירבתי לעזוב הם הציעו לכסות את עלויות הנסיעה עבור המשפחה כולה.‏ נשארתי איתן בדעתי ודחיתי את הצעתם.‏

באותו קיץ,‏ שנת 1953,‏ נסעתי לכינוס באַסוּנסיוֹן.‏ שם דיברתי עם נתן נור ששירת במשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ הוא הציע שאעבור לעיר הבירה ואצטרף לקבוצה קטנה של שליחים שנשלחה לשם,‏ בייחוד משום שפעילות ההטפה במושבה לא נשאה פרי רב.‏

הצבת המלכות במקום הראשון

בזמנו היו בפרגוואי בסך הכול כ־35 עדים.‏ שוחחתי עם אשתי ולמרות שלא התלהבה מן הרעיון לעבור לעיר גדולה,‏ הסכימה להתחיל שוב מחדש.‏ ב־1954 בנינו קטרינה ואני בית לבנים,‏ בכוחות עצמנו ובזמננו החופשי.‏ מעולם לא הפסדנו אסיפה ותמיד שוחחנו עם אחרים על המקרא בסופי השבוע.‏

מבין התפקידים שקיבלתי הייתה הזכות להתלוות למשגיח הנפה (‏משגיח נודד)‏ ולשמש עבורו כמתורגמן בעת שביקר בחלק מהמושבות הגרמניות בפרגוואי.‏ הספרדית שלי הייתה דלה,‏ והפעם הראשונה שתרגמתי נאום מספרדית לגרמנית הייתה ככל הנראה המשימה הכי קשה שקיבלתי מעודי.‏

בשל מצבה הבריאותי של אשתי עברנו ב־1957 לקנדה.‏ בשנת 1963 השתקענו בארצות־הברית.‏ בכל מקום שבו היינו,‏ השתדלנו תמיד להציב את ענייני המלכות במקום הראשון בחיינו (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏ אני אסיר תודה ליהוה אלוהים על כך שאיפשר לי עוד בצעירותי ללמוד את האמת מדברו,‏ המקרא.‏ ההדרכה הרוחנית שקיבלתי סייעה לי לאורך חיי בדרכים כה רבות!‏

זו הייתה זכות כבירה לעזור לאחרים ללמוד אמיתות מקראיות נפלאות שהעניקו לי נחמה רבה.‏ מה שמשמח אותי יותר מכול היא העובדה שכבר מינקותם הודרכו כל ילדיי ונכדיי על־פי המקרא.‏ כולם מיישמים את עצתו של אח פטרס,‏ שאמר לי לפני זמן רב:‏ ”‏לעולם אל תחדל לבשר מבית לבית ויהי מה”‏.‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 22]‏

מה שמשמח אותי יותר מכול היא העובדה שכבר מינקותם הודרכו כל ילדיי ונכדיי על־פי המקרא

‏[‏תמונות בעמודים 20,‏ 21]‏

קטרינה ואני,‏ זמן קצר לפני שהתחתנו ב־1950

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

עם ילדנו הראשון בביתנו שבפרגוואי,‏ 1952

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

המשפחה המורחבת כיום

‏[‏שלמי תודה]‏

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 19]‏