למדתי מנסיוני שהחיים יקרים מאוד
זה קרה בבוקרו של ה־16 באפריל 2007. בעודי מכווץ בפינת משרד בקומה השלישית בבניין נוריס הול בקמפוס של ”המכון הפוליטכני של וירג׳יניה ואוניברסיטת המדינה”, הידוע בכינויו ”וירג׳יניה־טק”, שוב היכתה בי ההכרה עד כמה עלינו להיות אסירי תודה על כל יום יקר של חיים.
הייתי במשרדי ועמדתי לרדת לקומה השנייה כדי לקחת את הדואר שלי. אחד הפרופסורים ניגש אליי וביקש ממני לבוא למשרדו על מנת לעזור לו בבעיה במחשב. כשהיינו בפתח משרדו שמענו צרורות ירי מכיוון הקומה השנייה. לא הבנו מה קורה ומיהרנו להיכנס למשרד, נעלנו את הדלת וחיכינו בחרדה לראות מה יתרחש בדקות הבאות. מצאתי מחסה באחת מפינות המשרד ושפכתי את ליבי בתפילה ליהוה אלוהים. ביקשתי ממנו שיעזור לי להתמודד עם כל מה שיקרה.
בשעה שחיכינו נזכרתי פתאום במקרה שאירע לפני 15 שנה. עבדתי אז כמכונאי במוסך, ויום אחד התלקח מכל דלק קטן בידיו של אחד העובדים. הוא נתפס לפניקה והשליך בטעות את הדלק הבוער היישר על פניי! שאפתי את אדי הדלק הלוהטים ונכוויתי בפלג גופי העליון בכוויות מדרגה שנייה ושלישית. הובהלתי במסוק למרכז לטיפול בנפגעי כוויות. הייתי מאושפז שם שלושה חודשים וחצי בטיפול נמרץ ונאבקתי על חיי. לאחר חמישה חודשי טיפול ושיקום, חזרתי לביתי. הייתי אסיר תודה על כך שנותרתי בחיים. מקרה זה לימד אותי שעליי להוקיר כל יום בחיים והגביר את נחישותי לשרת את יהוה אלוהים, מקור החיים, כאחד מעדיו (תהלים צ׳:12; ישעיהו מ״ג:10).
בשל סיבוכים הקשורים לפציעה, לא יכולתי לעבוד עוד כמכונאי, לכן למדתי מחשבים והשגתי עבודה באוניברסיטת וירג׳יניה־טק. זה מסביר מדוע הייתי באותו בוקר בנוריס הול.
בזמן התקרית לא תיארנו לעצמנו שאירוע הירי הקטלני ביותר בתולדות ארצות־הברית מתרחש קומה אחת בלבד מתחתינו. מסע הרצח הסתיים לאחר שהיורה רצח 32 אנשים חפים מפשע והתאבד. בחלוף כ־20 דקות מתחילת הירי שמענו שוטרים במסדרון, קראנו להם לעזרה והם לקחו אותנו למקום מבטחים.
אירוע מחריד זה לימד אותי עד כמה החיים שבריריים ולא־יציבים (יעקב ד׳:14). כמה חשוב שנשים את מבטחנו ביהוה אלוהים, מקור חיינו, ונחשיב כל יום בחיינו כמתנה יקרת ערך ממנו! (תהלים כ״ג:4; צ״א:2).
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 30]
Alan Kim ,AP Photo/The Roanoke Times