צעירים שואלים...
מדוע שאתאמץ לעזור לזולת?
”טובתו של מי עומדת אצלך במקום ראשון?” כַּתָב של עורו! הציג שאלה זו לקבוצה של צעירים ברחוב סואן. ”שלי,” אמר דני. ”אני דואג ל’מספר אחד’ קודם־כל, לבסוף ותמיד.” סוזי בת השבע־עשרה אמרה: ”אם אצטרך להחליט בין טובתי שלי לבין טובת משפחתי, טובתי תעמוד במקום ראשון.”
עצוב לומר, שרגשות מעין אלה הם דבר נפוץ. ספר בשם The Postponed Generation (הדור הדחוּי) מספר על מחקר שנערך בקרב 125,1 תלמידי־תיכון, בו ביקשו שני סוציולוגים לדעת אם צעירים חושבים בראש ובראשונה על עצמם, או על החברָה. התוצאות היו, שכ־80 אחוז ”דרשו את טובת עצמם, בלא כל רגישות או מחויבות לחברָה.”
אין פלא, איפוא, שרק מעטים מוכנים להתאמץ למען הזולת, לגרום לעצמם אי־נוחות, או לטרוח באופן מיוחד למען מישהו אחר מלבד עצמם. ספרים, כגון The Art of Selfishness (אמנות האנוכיות) ו־Looking Out for Number One (הדאגה למספר אחד) הופכים לרבי־מכר, בשמשם לא יותר ולא פחות מאשר מורה־דרך להתפתחות התנהגות המרוכזת סביב ה”אני”. כפי שניבאו כתבי־הקודש, אנשים כיום הם ”אוהבי עצמם”. — טימותיוס ב׳. ג׳:1, 2.
כיצד מגיב אתה לצרכיו של הזולת? אם, למשל, התכוננת להתיישב ולצפות בתכנית הטלוויזיה האהובה עליך, ואמא או אבא מבקשים ממך לגשת אל החנות, האם הנך כועס או מתרעם על כך? האם אתה נרתע מעצם הרעיון לבצע מַטָלות בבית, לחלוק את בגדיך או את חדרך עם אח או אחות, או פשוט לעשות למישהו טובה כשזה ’לא נוח’? אם כן, הגיעה העת שתשנה מספר הרגלים. אך, מדוע? וחשוב מכך, כיצד?
מקור האנוכיות
אלהים ציווה: ”ואהבת לרעך כמוך.” (ויקרא י״ט:18) משמע הדבר, שחובה עלינו לגלות דאגה, אי־אנוכיות ורגישות לצרכי הזולת. אך, לא תמיד אנו מגיעים לרמה אידיאלית זו, והמקרא עוזר לנו להבין מדוע. בבראשית ח׳:21 נאמר: ”כי יֵצֶר לב האדם רע מנעוריו.”
אבי אבותינו, אדם, לא חשב כלל על השפעת המרידה שלו על זולתו. לכן, אל נתפלא שאנו, צאצאיו, נולדים עם נטייה לאנוכיות. (השווה תהלים נ״א:7.) הדבר מתגלה בגיל רך להדהים. כתב־העת Parents (הורים) מציין: ”כל הפעוטות מרוכזים סביב עצמם. ... הם אמנם מגלים בך התעניינות, אבל אך ורק כשאתה עושה משהו למענם.” אם לא נרסן אותה, עלולה האנוכיות להיהפך לתכונת־אופי מושרשת.
תכונה נוספת המונעת את האדם מלהתאמץ לעזור לזולתו, היא העצלות. (משלי כ״א:25) כאשר העצלות משתלטת על הפרט, הוא עלול למצוא לעצמו תירוצים מתירוצים שונים להימנע מלבצע דברים. במשלי כ״ב:13 נאמר: ”אמר עצֵל: ’אֲרי בחוץ! בתוך רחובות אירצח!’”
מה כרוך בעזרה לזולת
המשל על השומרוני הטוב, המסופר בכתבי־הקודש, מראה שעזרה לזולת עשויה לדרוש הקרבה־עצמית אמיתית. בתשובה לשאלה ’מיהו רֵיע אמיתי?’ מסופר על יהודי שהוכה בידי שודדים, נחשב כמת ונעזב לנפשו. על אף מתחים לאומיים ששררו אותה עת בין היהודים לשומרונים, הניע אותו לבו של שומרוני לדאוג לקרבן הפשע. הוא טיפל בפצעיו, במרחו אותם ביין ושמן משלו. בנוסף לכך, הרים את האיש בעדינות, הושיבו על בהמתו ולקחו לפונדק. הוא שילם לבעל־הפונדק סכום שווה לשני ימי עבודה, והבטיח לשלם הוצאות נוספות כלשהן שיידרשו. — לוקס י׳:29–37.
משל מרגש זה מכיל את תמצית המשמעות של עזרה לזולת: לנקוט יוזמה, להיות רֵיע לזולת. הדבר כרוך בנכונות להקדיש זמן, מרץ ומשאבים כספיים. הבה נדון בכמה מן הדרכים לבצע זאת.
התאמץ למען משפחתך
רעיך הקרובים ביותר הם בני־משפחתך — הוריך, אחיך, אחיותיך. אך, אתה עלול לחשוב שדווקא הקרובים אליך צריכים להבין שחייך מלאי־תעסוקה, ולא לדרוש ממך דרישות מיותרות. אולם, כתבי־הקודש מעודדים אותנו: ”הֱיו מארחים זה את זה בלי להתלונן.” (פטרוס א׳. ד׳:9) נסה לראות את אי־הנוחות כביכול, לא כמיטרד, אלא כהזדמנות לחזק את קשרי המשפחה.
צעיר בשם בֵּני נזכר: ”סדר־היום של אמא הותיר אותה לעתים תשושה. אך, לעולם לא אשכח את מבטה כאשר פתחה את הדלת ונוכחה שהכלים הודחו, הרצפות קורצפו והשולחן היה ערוך לארוחה. אני מודה שהייתי מעדיף לשחק כדורסל באותם ימים, אך המאמצים שהשקעתי חיזקו את קשרי הקירבה במשפחתנו.” היכול אתה לחשוב על דרכים בהם תוכל להתאמץ לעזור לבני־משפחתך?
אהבת חבריך לאמונה
הכתוב אומר: ”לכן בעוד יש לנו הזדמנות, נגמול טוב לכל אדם, ובייחוד לבני אמונתנו.” (גלטיים ו׳:10) אם תתאמץ למען רעיך לאמונה, תפיק מכך אושר רב. מֵימרָה אחרת אומרת: ”טוב לתת מלקחת!”
סמי בן השש־עשרה, למשל, הוא אחד מעדי־יהוה. הוא נהנה לבצע שליחויות למען חבֵרה קשישה בקהילתו. פעם טילפנה היא אליו לעזרה. המעלית בבניין־המגורים שלה התקלקלה, וכיון שלא יכלה לטפס חמש קומות, היא ”נתקעה” בקומת־הקרקע. משהגיע, אמר לה סמי: ”אם לא איכפת לך, טפסי על גבי, ואעלה אותך.” והם עלו מעלָה אל הקומה החמישית! האם התעייף? בלי כל ספק. אך, גמוּלוֹ לא היה רק הכרת־תודה מצד ידידתו הקשישה, אלא הידיעה שהשביע בכך את רצון אלהים! — משלי י״ט:17.
אל תמתין למצבים כה דראמתיים כדי לגלות דאגה לזולתך. למשל, לפני ואחרי אסיפות קהילתיות, נוטים מספר צעירים להתגודד יחד, בלא לכלול מבוגרים. הדבר נוגד את עצת המקרא: ”והדרת פני זקן.” (ויקרא י״ט:32) לעתים, כל מה שדרוש כדי לעודד את רוחו של קשיש הוא בירכת־שלום ידידותית, או שיחה קצרה. ’אבל קשה לי לשוחח עם קשישים,’ אתה עשוי לומר. ’אין בינינו הרבה מן המשותף.’
דיוויד, המשמש עתה כמשגיח באחת הקהילות של עדי־יהוה, נזכר בגעגועים: ”בגיל 19 היו ידידי הטובים ביותר בגיל של הורַי והורֵי הורַי. עד כמה תרמו הם להתבגרותי הרוחנית!” מדוע שלא תתאמץ מעט ותציב לך למטרה להתיידד עם מספר קשישים, אולי באסיפה הבאה? בדרך כלל, תיווכח שיש לכם הרבה יותר מן המשותף ממה שחשבת! ובדומה לדיוויד, תיווכח שאתה יכול ללמוד מנסיונם רב־הערך.
הושטת עזרה לכול
אך, עדי־יהוה אינם מגבילים את התעניינותם בזולת לחברי קהילותיהם. הם מגלים דאגה לזולת, למשל בכך שהם מבשרים על מלכות אלהים. (תהלים קמ״ה:11–13) לצעירים המתייחסים בכובד־ראש להתחייבותם זאת בפני אלהים, יש מניע להרחיב ככל האפשר את חלקם באותה פעילות.
”בזכות אהבתי ליהוה, אני מתאמצת לשוחח על המקרא עם הזולת.” אף־על־פי שהיא בת 11 בלבד, היא מקדישה שעות רבות מדי חודש לפעילות זו. ”הדבר מעניק לי הזדמנות לגלות אהבה לרֵיע.” במקום לחפש לעצמם עבודות מכניסות, הציבו לעצמם אלפי צעירים מעדי־יהוה את הייעוד להקדיש את מלוא זמנם לפעילות זו, ולעבוד במישרה חלקית כדי להתפרנס. אחרים התנדבו להיות שליחים או לעבוד בסניפים של חברת המצפה.
יש גמול לנתינה
”אנשים זקוקים לאנשים אחרים כדי ליהנות מבריאות תקינה,” ציין כתב־העת American Health (בריאות אמריקנית). יש חוקרים שאף טוענים, שאנשים המתאמצים לעזור לזולת מפיקים מכך תועלת בריאותית. אך, כתבי־הקודש מצביעים על תועלת נוספת, באמרם: ”תנו ויינתן לכם.” (לוקס ו׳:38) אדם נדיב מתחבב על זולתו. כך זוכה הוא, בלי מֵשים, לנדיבות מצד הזולת! — השווה משלי י״א:25.
למד, איפוא, להיות נדיב, תוך שאתה מתאמץ לעזור לזולתך. כל אֵימת שהנטייה שלך לאנוכיות באה לידי ביטוי, זכור שהכתוב מציין: ”איש אל יבקש את טובת עצמו, אלא את טובת זולתו.” (קורינתים א׳. י׳:24) בעשותך כן תזכה לא רק בידידים, אלא בשביעות רצונו של האל העליון מכל.
[תמונה בעמוד 17]
הדאגה לצרכי הזולת מסֵבה שמחה רבה