פרק 3
כיצד אשכנע את הוריי לתת לי יותר חופש פעולה?
אתה אומר שהנך מבוגר מספיק לצאת עד מאוחר בסופי שבוע. הם אומרים שעליך לשוב הביתה מוקדם. אתה אומר שברצונך לצפות בסרט החדש, שהפך לשיחת היום. הם אומרים שאסור לך לראותו. אתה אומר שהכרת כמה ילדים נחמדים, וברצונך לבלות בחברתם. הם אומרים שהם קודם כל רוצים לפגוש את ידידיך.
בתור נער מתבגר, לעתים נדמה לך שהוריך אוחזים בחייך כבאחיזת חנק. נראה כי כל אימת שיוצאות מפיך המילים ”אני רוצה” צצה מנגד התגובה הנצחית ”לא, אתה לא יכול”. עושה רושם שכל צעד בחייך אינו נעלם מ”עיניהם הבוחנות” של ההורים. דבּי בת ה־15 אומרת: ”אבא שלי רוצה תמיד לדעת היכן אני ובאיזו שעה אשוב הביתה. רוב ההורים כמוהו. הם חייבים לדעת הכל? הם צריכים לתת לנו קצת יותר חופש פעולה”.
תלונה נוספת מבני־הנוער היא שהוריהם אינם מכבדים אותם. כאשר העניינים משתבשים, לא נותנים בהם אמון, אלא מפנים כלפיהם אצבע מאשימה, עוד בטרם הוכחה אשמתם. במקום להניח להם לנהוג כרצונם, מכתיבים להם כללים ומצֵרים את צעדיהם.
”דאגה רבה”
האם יש פעמים שהוריך נוהגים בך כבילד קטן? אם אומנם כן, אל תשכח שעד לא מזמן באמת היית ילד. דמותך כתינוק חסר ישע טרייה במוחם ולא קל להם להדחיקה. הם עודם זוכרים את הטעויות הילדותיות שנהגת לעשות, ולכן ברצונם להגן עליך — בין שזה לרוחך ובין שלא.
הדחף לסוכך עליך הוא עז ביותר. כאשר אמך ואביך אינם טרודים בדאגה לספק לך קורת־גג, ביגוד או מזון, הם בדרך־כלל מתחבטים בשאלות כיצד ללמד ולחנך אותך, וכן גם כיצד להגן עליך. דאגתם כלפיך אינה שטחית. הם יתנו דין וחשבון לאלוהים על החינוך שהם מקנים לך (אפסים ו׳:4). ואם נשקפת סכנה לבריאותך ולאושרך, חרדה אוחזת בלבם.
תן דעתך להוריו של ישוע המשיח. בתום ביקורם בירושלים, שמו פעמיהם לביתם ובלי משים עזבו בלעדיו. כשהבחינו בהעדרו, החלו בחיפושים נמרצים וקדחתניים. כאשר לבסוף ”מצאוהו במקדש”, אמרה לו אמו, ”בני, למה עשית לנו ככה? הנה אביך ואני חיפשנו אותך בדאגה רבה” (לוקס ב׳:41–48). אם ישוע — ילד מושלם — הדאיג את הוריו, חשוֹב עד כמה אתה מדאיג את הוריך!
קח לדוגמה את הוויכוח הנצחי לגבי השעה שעליך לשוב הביתה. אולי אינך מוצא שום טעם להגבילך בעניין זה. אבל, הניסית פעם לבחון את הנושא מנקודת־מבטם של הוריך? קבוצת נערים בגיל בית־ספר, מחברי ספר הילדים על ההורים (Book About Parents ’The Kids), ניסו לעשות כן. הם חיברו רשימה שכונתה בפיהם ”רשימת ההשערות הדמיוניות החולפות בראש ההורים כשילדיהם אינם מגיעים הביתה בזמן”. הרשימה כוללת בין היתר ’צריכת סמים, מעורבות בתאונת־דרכים, שוטטות בגנים ציבוריים, מעצרים, צפייה בסרטים פורנוגרפיים, סחר בסמים, אונס או שוד והכפשת שם המשפחה’.
לא כל ההורים ייחפזו למסקנות אלו שלכאורה אין בהן היגיון. אולם האין זה נכון שצעירים רבים אכן נקלעים למצבים אלו? האם מן הראוי אפוא להתרעם על הרעיון ששעה מאוחרת וחֶברה רעה עלולות להיות לרעתך? הרי אפילו הוריו של ישוע רצו לדעת היכן הוא!
מדוע הם ”חונקים” אותי
יש בני־נוער הטוענים שחששם של הוריהם שלא יאונה להם כל רע גובל בפרנויה! אולם, זכור כי הושקעו בך זמן ורגשות רבים. המחשבה שתגדל ותעזוב לבסוף את הקן עשויה להציק להוריך. הורה כתב: ”בני יחידי כבר בן תשע־עשרה, וקשה לי להשלים עם המחשבה שהוא יעזוב את הבית”.
משום כך, יש הורים הנוטים ”לחנוק” את ילדיהם או לגונן עליהם יתר על המידה. אולם, תִטעה טעות חמורה אם תגיב על התנהגותם בגוזמה. צעירה נזכרת: ”עד גיל 18 בערך, היינו אמי ואני קרובות מאוד. ... [אבל] ככל שהתבגרתי החלו להיווצר בינינו בעיות. רציתי מידה של עצמאות, והיא כנראה ראתה בזה איום על יחסינו. היא החלה להצֵר את צעדיי ובתגובה התרחקתי ממנה עוד יותר”.
אין פסול במידה של עצמאות, אך אל תנתק לשם כך את קשריך המשפחתיים. כיצד ניתן לכונן יחסים בוגרים יותר עם ההורים על בסיס הבנה, סובלנות וכבוד הדדיים? ראשית, כבוד מוליד כבוד. השליח פאולוס העלה פעם בזיכרונו: ”האבות שהולידו את גופנו, ייסרו אותנו ואנו יראנו מהם” (עברים י״ב:9). הוריהם של אותם משיחיים קדומים לא היו חסינים מחטא. פאולוס המשיך (עב 12 פסוק 10): ”[אבותינו פעלו] על־פי מה שהם ראו לנכון”.
אנשים אלו טעו לעתים בשיקול־דעתם. אך הם היו ראויים לכבוד מצד ילדיהם. והוא הדין לגבי הוריך. גם אם הם אולי ”חונקים” אותך אין בזה הצדקה למרדנות. כבד אותם כפי שאתה רוצה שיכבדו אותך.
אי־הבנות
האם קרה פעם שחזרת מאוחר הביתה מסיבות שלא היו בשליטתך? האם הגזימו הוריך בתגובתם? אי־הבנות אלו פותחות בפניך הזדמנות נוספת לזכות בכבוד. היזכר בתגובת ישוע כאשר סוף סוף מצאוהו הוריו במקדש משוחח לתומו עם כמה מורים על דבר־אלוהים. האם השתלח בהם ישוע בלשונו, האם בכה או ייבב על חוסר ההגינות מצדם לפקפק במניעיו? שים לב לתשובתו הרגועה: ”למה חיפשתם אותי? האם לא ידעתם כי עלי להיות באשר לאבי?” (לוקס ב׳:49) אין ספק שהורי ישוע התרשמו מן הבגרות שהפגין. ”מענה רך” לא רק ”ישיב חימה”, אלא גם יוסיף על כבודך בעיני הוריך (משלי ט״ו:1).
כללים וחוקים
תגובתך לדרישות הוריך משפיעה השפעה ניכרת על התנהגותם כלפיך. יש בני־נוער הנוהגים להגיב בשתיקה זועפת, לשקר או להמרות את פי הוריהם במצח נחושה. נַסֵה גישה בוגרת יותר. אם אתה רוצה שירשו לך לצאת עד מאוחר, אל תדרוש דרישות ילדותיות ואל תייבב ש”לכל שאר הילדים מותר לבלות עד שעה מאוחרת”. הסופרת אנדרה איגן מייעצת: ”[פָּרֵט] להם בהרחבה את תוכניותיך כדי שיבינו היטב את המצב. ... אם תגלה להם בפרוטרוט היכן תהיה, עם מי תבלה ומדוע חשוב לך להישאר עד מאוחר... ייתכן מאוד שישיבו בחיוב”.
ואם הוריך מעוניינים לעמוד על טיבם של רעיך — כשם שראוי לעשות — אל תיילל כמו ילד. כתב־העת שבע־עשרה (Seventeen) ממליץ: ”הזמֵן מדי פעם לביתך חברים, ואז כשתאמר שאתה הולך עם ביל לסרט, לאביך לא תהיה סיבה לשאוג מן החדר הסמוך, ’ביל? איזה ביל?’”
”נתוֹן יינתן לו”
כשג׳ים מדבר על אחיו הצעיר ממנו, רון, חיוך מתפשט על פניו. ”אני גדול ממנו רק ב־11 חודשים”, הוא מספר, ”אבל ההורים התייחסו לשנינו בצורה שונה לגמרי. בי הם נהגו ביד חופשית יותר. יכולתי לנהוג ברכב המשפחתי. ופעם אחת הם אפילו הרשו לי לנסוע ברכב עם מישהו צעיר ממני לניו־יורק סיטי.
”אבל, אצל רון המצב היה שונה”, ממשיך ג׳ים. ”הגבילו אותו יותר. אבא אפילו לא טרח ללמד אותו נהיגה כשהגיע לגיל המתאים. וכשחשב שהוא מבוגר מספיק להתחיל לצאת עם בחורה, הוריי לא הרשו לו”.
האם זו אפליה? לא. ג׳ים מסביר: ”רון התנהג בדרך־כלל בחוסר אחריות. הוא היה חסר יוזמה. הוא שוב ושוב השתמט ממילוי התפקידים שהטילו עליו. אני מעולם לא התחצפתי להוריי, אבל רון היה מתקומם נגדם. זה כמעט תמיד פעל לרעתו”. במתי כ״ה:29 אמר ישוע: ”כי כל מי שיש לו נתוֹן יינתן לו ושפע יהיה לו, אך מי שאין לו גם מה שיש לו יילקח ממנו”.
המעוניין אתה במידה רבה יותר של חופש ואחריות? אז הייה אדם אחראי. אל תזלזל בשום מטלה שהוריך מטילים עליך. אל תדמה לאותו נער באחד ממשלי ישוע. לאחר שאמר לו אביו, ”בני, לך לעבוד היום בכרם”, השיב הנער, ”כן, אדוני”, אבל ”לא הלך” (מתי כ״א:28–30). שכנע את הוריך שאם הם מבקשים ממך לבצע דבר־מה, ולוּ הפשוט ביותר, ניתן לסמוך עליך.
”הוכחתי להוריי שאני יכול לעמוד באחריות”, נזכר ג׳ים. ”הם שלחו אותי לבנק, נתנו לי לשלם את החשבונות, ללכת למרכול ולעשות קניות. וכשאמא נאלצה לעבוד מחוץ לבית, אפילו דאגתי להכנת הארוחות”.
נקיטת יוזמה
ומה לעשות אם הוריך אינם מטילים עליך תפקידים? נקוט יוזמה. כתב־העת שבע־עשרה מציע: ”התנדב לבשל למשפחה, ואמור להוריך שברצונך לעשות הכל בעצמך: קבע את התפריט, ערוך את רשימת הקניות, דאג לתקציב, לקניות, לבישול ולניקיון”. ואם הבישול אינו הצד החזק שלך, הבט סביב ובדוק במה ניתן לטפל. אינך זקוק לצו מפורש מהוריך כדי להדיח את הכלים, לטאטא את הרצפה או לסדר את החדרים.
רבים מבני־הנוער עובדים במשרה חלקית בחודשי הקיץ או בסופי שבוע. אם גם אתה עובד, האם אתה מסוגל לחסוך ולנהל את ענייניך הכספיים? האם התנדבת לתרום להוצאות הבית? (ייתכן שתופתע לדעת מהו שיעור דמי השכירות לחדר באיזור מגוריך.) תרומתך אולי תשאיר לרשותך פחות דמי־כיס, אך הוריך יבחינו בבגרות שאתה מפגין בניהול ענייניך הכספיים ואין ספק שלא יהססו להרחיב את חופש פעולתך.
השתחרר מן התלות בהורים
מן הראוי שהורינו יהיו אנשי־סודנו — מקור עצות והכוונות בלתי נדלה. (השווה ירמיהו ג׳:4.) עם זאת, אין להבין מכך שהוריך חייבים להחליט עבורך כל החלטה פשוטה. רק אם תרגיל את ’חושיך’ על־ידי ניסיון מעשי, תוכל לבטוח בכושרך לקבל החלטות (עברים ה׳:14).
לכן, במקום לרוץ להוריך על כל דבר קטן, נסה ראשית כל לפתור את הבעיה בעצמך. אל תהיה ’נמהר’ או אימפולסיבי, אלא פעל על־פי עצת המקרא ו’הבן לדעת’ תחילה (ישעיהו ל״ב:4). ערוך מחקר, בייחוד אם מדובר בעקרונות המקרא. לפני שתיגש להוריך, שקול את העניין בקור רוח. במקום לומר תמיד, ’אבא, מה כדאי לי לעשות?’ או, ’אמא, מה היית עושה במקומי?’ הבהר להם את המצב. הצג לפניהם את מסקנותיך בנידון. אחר־כך שאל לדעתם.
הוריך ייווכחו שאינך מדבר כילד, אלא כבוגר. זהו צעד משמעותי שיוכיח כי הנך הולך ומתבגר וראוי למידה של חופש פעולה. ייתכן מאוד שהוריך יתחילו להתייחס אליך כאל מבוגר.
שאלות לדיון
◻ מדוע להורים חשוב לעתים קרובות לגונן על ילדיהם ולדעת היכן הם?
◻ מדוע עליך לכבד את הוריך?
◻ מהי הדרך הטובה ביותר ליישב אי־הבנות בינך לבין הוריך?
◻ כיצד תוכל למלא את הכללים והחוקים של הוריך ובד בבד ליהנות ממידה מסוימת של חופש פעולה?
◻ באילו דרכים תוכל להוכיח להוריך שהנך אדם אחראי?
[קטע מוגדל בעמוד 29]
”אבא שלי רוצה תמיד לדעת היכן אני ובאיזו שעה אשוב הביתה. ... הם חייבים לדעת הכל?”
[תמונה בעמוד 27]
האם אתה חש כאילו הוריך כולאים אותך?
[תמונה בעמוד 30]
אחת הדרכים לזכות לכבוד היא להתמודד עם אי־הבנות בקור רוח