הקוֹלֶגיאנְטִים — נבדלים בזכות חקר המקרא

השמעת מימיך על הקוֹלֶגיאנְטִים?‏ קבוצה דתית הולנדית קטנה זו מן המאה ה־17 היתה שונה מן הכנסיות הממוסדות בזמנה.‏ במה התבטא השוני,‏ ומה ניתן ללמוד מקבוצה זו?‏ הבה נעבור דרך מנהרת הזמן למסע אל העבר.‏

בשנת 1587 הגיע יַקובּוּס ארמיניוּס לאמסטרדם ובאמתחתו רֶזוּמֶה (‏תקציר קורות חיים)‏ מרשים.‏ על כן,‏ לא התקשה למצוא עבודה.‏ בגיל 21 סיים את לימודיו באוניברסיטת לֵידֶן שבהולנד.‏ אחרי כן למד שש שנים תיאולוגיה בשווייץ אצל תיאודור בֶּזָה,‏ יורשו של הרפורמטור הפרוטסטנטי זַ’‏ן קלווין.‏ אין פלא אפוא,‏ שהפרוטסטנטים באמסטרדם ששו להסמיך את ארמיניוּס בן ה־27 לכומר!‏ אלא שכעבור שנים ספורות התחרטו על כך חברי כנסייה רבים.‏ מדוע?‏

סוגיית הגזירה הקדומה

זמן קצר אחרי שהחל ארמיניוס לכהן ככומר,‏ נוצרה מתיחות בין הפרוטסטנטים באמסטרדם סביב דוקטרינת הגזירה הקדומה.‏ דוקטרינה זו עמדה במרכז הקלוויניזם,‏ אך קמו חברי כנסייה שטענו,‏ כי אל המייעד ישועה לאחדים ודראון עולם לאחרים הוא אל אכזר ולא־הוגן.‏ הקלוויניסטים ציפו שארמיניוס,‏ בתור תלמידו של בֶּזָה,‏ יעמיד את המתנגדים על טעותם.‏ לתדהמתם תמך ארמיניוס במתנגדים.‏ ב־1593 סערו הרוחות עד כדי כך שתושבי העיר הפרוטסטנטים התפלגו לשתי קבוצות — תומכי הדוקטרינה ומתנגדיה,‏ המתונים.‏

בתוך שנים ספורות,‏ הפך ויכוח מקומי זה לקרע פרוטסטנטי כלל ארצי.‏ לבסוף,‏ בנובמבר 1618 התרחש העימות המכריע.‏ הקלוויניסטים,‏ שנהנו מתמיכת הצבא ודעת הקהל,‏ זימנו את המתנגדים (‏שנקראו אז רמונסטרנטיםa‏)‏ לסינוד הפרוטסטנטי של דורדְרֶכט.‏ בתום ועידה זו הועמדו בפני הכמרים הרמונסטרנטים שתי אפשרויות:‏ להתחייב שלא להטיף לעולם או לעזוב את הארץ.‏ הרוב בחרו באפשרות השנייה.‏ קלוויניסטים מושבעים תפסו את מקומם של הכמרים הרמונסטרנטים.‏ הקלוויניזם נחל ניצחון — לפחות כך קיווה הסינוד.‏

לידתם וצמיחתם של הקולגיאנטים

הקהילה הרמונסטרנטית בכפר וַרמונד,‏ סמוך ללֵידֶן,‏ כמו גם קהילות במקומות אחרים,‏ איבדה את הכומר שלה.‏ אלא שלהבדיל משאר הקהילות,‏ דחתה קהילה זו את הכומר המחליף שמינה הסינוד.‏ מה גם שכאשר כומר רמונסטרנטי שם נפשו בכפו וחזר אל וַרמונד ב־1620 כדי לדאוג לקהילה,‏ קמו כמה חברי קהילה ודחו גם אותו.‏ הם החלו לקיים אסיפות דתיות בחשאי ללא אנשי כמורה.‏ אסיפות אלו כונו מאוחר יותר קולגיות (‏colleges)‏ והנוכחים בהן קולגיאנטים (‏Collegiants)‏.‏

הקולגיאנטים צמחו אומנם מכורח הנסיבות יותר מאשר בהשראת עקרונות דתיים,‏ אך מצב זה עמד להשתנות.‏ חיזבּרט ון דר קודה,‏ חבר קהילה,‏ טען שבקיום אסיפות ללא כמורה,‏ נצמדת הקבוצה למקרא ולדרכם של המשיחיים הראשונים יותר מן הכנסיות הממוסדות.‏ כיתת הכמורה,‏ טען,‏ קמה אחרי מות השליחים,‏ כדי ליצור מקומות עבודה לגברים שאינם מוכנים ללמוד מקצוע.‏

ב־1621 העתיקו ון דר קודה ותומכיו את אסיפותיהם לכפר סמוך,‏ רֵינסבֶּרך שמו.‏b כעבור מספר שנים דחקה הסובלנות את רגלי הרדיפות,‏ ואסיפות הקולגיאנטים התפרסמו ברחבי הארץ ומשכו ”‏ציפורים בעלות נוצות משלל צבעי הקשת”‏,‏ כדברי ההיסטוריון זיקפריד זילברבּרך.‏ היו בהן רמונסטרנטים,‏ מֶנוניטים,‏ סוציאנים ותיאולוגים.‏ חלקם היו חקלאים.‏ אחרים היו משוררים,‏ דַפָּסים,‏ רופאים ובעלי מלאכה.‏ הפילוסוף ברוך שפינוזה,‏ איש החינוך יַן עמוס קומֶניוּס והצייר הנודע רֶמְבְּרַנדט ון ריין גילו אהדה כלפי תנועה זו.‏ המושגים השונים שהביאו באמתחתם אנשי דת אדוקים אלו השפיעו על התפתחותם של עיקרי האמונה הקולגיאנטים.‏

אחרי 1640 צמחה קבוצה נמרצת זו במהירות.‏ צצו קהילות ברוטרדם,‏ אמסטרדם,‏ לֵיבַרדֶן ובערים אחרות.‏ אנדרו ק.‏ פיקס,‏ פרופסור להיסטוריה,‏ מציין שבין 1650 ל־1700,‏ ”‏צמחו הקולגיאנטים ונעשו לאחד הכוחות הדתיים החשובים ורבי ההשפעה במאה השבע־עשרה בהולנד”‏.‏

עיקרי האמונה של הקולגיאנטים

הואיל וההיגיון,‏ הסובלנות וחופש הדיבור היו ממאפייני התנועה הקולגיאנטית,‏ הורשו חברי התנועה לדגול בעיקרי אמונה שונים.‏ עם זאת,‏ היו כמה תפיסות משותפות שאיחדו את כולם.‏ למשל,‏ כל הקולגיאנטים ראו בלימוד אישי של כתבי־הקודש דבר רב חשיבות.‏ איש איש מחברי התנועה,‏ כתב קולגיאנט אחד,‏ חייב ”‏לערוך מחקר אישי ולהכיר את אלוהים לא מפי אדם אחר”‏.‏ וכך עשו.‏ ההיסטוריון לתולדות הכנסייה בן המאה ה־19,‏ יקובּוס ק.‏ ון סלאי,‏ ציין שהקולגיאנטים רכשו ידע מקראי רב יותר מכל קבוצה דתית אחרת בתקופתם.‏ גם מתנגדיהם שיבחו אותם על בקיאותם במקרא.‏

ככל שהעמיקו חקר בכתובים,‏ פיתחו הקולגיאנטים עיקרי אמונה שהיו שונים משל הכנסיות הראשיות.‏ מקורות מן המאה ה־17 עד המאה ה־20 מציגים כמה מעיקרי אמונתם:‏

הכנסייה הקדומה.‏ אדם בּורֶל,‏ קולגיאנט ותיאולוג,‏ כתב ב־1644 שכאשר החלה הכנסייה הקדומה להתערב בפוליטיקה בימי הקיסר קונסטנטינוס,‏ היא הפרה את בריתה עם המשיח ואיבדה את רוח הקודש.‏ עוד אמר שבעקבות זאת רבו תורות הכזב,‏ והן עדיין קיימות בימיו.‏

הרפורמציה.‏ הרפורמציה שהנהיגו לותר,‏ קלווין ואחרים במאה ה־16 לא עשתה די בתיקון הכנסייה.‏ לדברי חלנוּס אברהמסון,‏ (‏1622–1706)‏,‏ קולגיאנט ורופא ידוע שם,‏ החמירה הרפורמציה את מצב הדת כי עוררה חיכוכים ושנאה.‏ רפורמה אמיתית אמורה לשנות את הלב,‏ דבר שלא השכילה הרפורמציה לעשות.‏

הכנסייה והכמורה.‏ הכנסיות הממוסדות מושחתות,‏ עולמיות ונטולות סמכות אלוהית.‏ מי שהדת חשובה לו אין לו אלא לעזוב את הכנסייה שאליה הוא שייך פן ישתתף בחטאותיה.‏ מִשְׂרת הכמורה,‏ אמרו הקולגיאנטים,‏ נוגדת את כתבי־הקודש ו”‏פוגעת ברוחניותה של הקהילה המשיחית”‏.‏

מלכות וגן־עדן.‏ דניאל דה בְּרֵין (‏1594–1664)‏,‏ ממייסדי קהילת הקולגיאנטים באמסטרדם,‏ כתב שמלכות המשיח אינה מלכות רוחנית השוכנת בלב האדם.‏ איש החינוך יקובּ אוסטנס,‏ קולגיאנט ברוטרדם,‏ טען כי ”‏האבות ייחלו להתגשמותן של הבטחות ארציות”‏.‏ גם הקולגיאנטים ציפו ליום שבו הארץ תהפוך לגן־עדן.‏

השילוש.‏ קולגיאנטים מן השורה הראשונה,‏ שהושפעו מן התפיסות של הסוציאנים,‏ לא האמינו בשילוש.‏c למשל,‏ דניאל זוויקר (‏1621–1678)‏ כתב,‏ שכל דוקטרינה המתנגשת עם ההיגיון,‏ כדוגמת השילוש,‏ היא ”‏בלתי אפשרית,‏ ומוטעית”‏.‏ ב־1694 יצא לאור תַרגום מקרא שתורגם בידי הקולגיאנט רֵנִיר רולאוּ.‏ חלקו האחרון של יוחנן א׳:‏1 תורגם למילים ”‏והדבר היה אל”‏,‏ ולא בנוסח המקובל:‏ ”‏והדבר היה האלוהים”‏.‏d

אסיפות שבועיות

אף־על־פי שלא שררה אחידות דעים בין הקולגיאנטים סביב עיקרי אמונה,‏ פעלו הקהילות בערים השונות במתכונת די דומה.‏ ההיסטוריון ון סלאי מספר שבראשית דרכה של התנועה הקולגיאנטית,‏ לא נהוג היה להכין את האסיפות מבעוד מועד.‏ הקולגיאנטים האמינו שעל סמך הקריאה של השליח פאולוס ’‏להתנבא’‏,‏ רשאים כל החברים הגברים לנאום בפני הקהילה בחופשיות (‏קורינתים א׳.‏ י״ד:‏1,‏ 3,‏ 26‏)‏.‏ עקב כך נמשכו האסיפות עמוק אל תוך הלילה,‏ והיו ש”‏שקעו בשינה עמוקה”‏.‏

עם הזמן,‏ נעשו האסיפות יותר מאורגנות.‏ הקולגיאנטים נפגשו לא רק בימי ראשון,‏ אלא גם בערבי חול.‏ כדי לאפשר לנואמים ולקהילה להתכונן מראש לכל אסיפות השנה,‏ הודפסה תוכנית ובה הפסוקים המקראיים שיעלו לדיון וראשי התיבות של שמות הנואמים.‏ אחרי שנפתחה האסיפה בשיר ובתפילה,‏ הבהיר הנואם את הפסוקים.‏ כשסיים ביקש מן הגברים לשאת דברים על הנושא הנידון.‏ אחר כך עלה נואם שני ודיבר על יישום הפסוקים.‏ האסיפה ננעלה בתפילה ובשיר.‏

קולגיאנטים בעיירה הרלינגן שבמחוז פריזלנד מצאו דרך מקורית לוודא שתוכנית האסיפה תתנהל על־פי לוח הזמנים.‏ נואם שעבר על הזמן נקנס בסכום כסף קטן.‏

כינוסים ארציים

הקולגיאנטים ראו לנכון לערוך כינוסים גדולים.‏ החל מ־1640 נהגו הקולגיאנטים מכל רחבי הולנד לנסוע פעמיים בשנה (‏באביב ובקיץ)‏ לרֵינסבֶּרך.‏ בהתכנסויות אלו,‏ כותב ההיסטוריון פיקס,‏ נתאפשר להם ”‏להיחשף לדעות,‏ לרגשות,‏ לאמונות ולפעילויות של אחיהם ממרחקים”‏.‏

חלקם שכרו חדרים מתושבי הכפר וחלקם התאכסנו בחְרוֹט האוס,‏ הבית הגדול,‏ אחוזה בבעלות הקולגיאנטים ובה 30 חדרים.‏ הוגשו בה ארוחות ל־60 עד 70 איש.‏ אחרי הארוחה יכלו המבקרים לטייל בנחת בגן רחב הידיים של האחוזה וליהנות מ’‏יצירות כפיו של אלוהים,‏ משיחות נינוחות ומרגעי הגות’‏.‏

לא כל הקולגיאנטים האמינו שצריך להיטבל,‏ ובכל זאת נטבלו רבים.‏ טקס הטבילה הפך אפוא לאחד ממאפייני הכינוסים הגדולים.‏ ההיסטוריון ון סלאי מציין כי הטקס התקיים בדרך כלל ביום שבת בבוקר.‏ לאחר שיר ותפילה ניתן נאום על חשיבות הטבילה.‏ אחרי כן הזמין הנואם את המבוגרים שרצו להיטבל להתוודות על אמונתם במילים כגון,‏ ”‏אני מאמין שישוע המשיח הוא בנו של אלוהים חיים”‏.‏ הנאום נחתם בתפילה וכל הנוכחים צעדו אל אגן הטבילה וחזו בגברים ובנשים נכנסים אל המים וכורעים ברך כדי שהמים יגיעו לכתפיהם.‏ המטביל הרכין בעדינות את ראשו של המאמין החדש קדימה אל מתחת למים.‏ אחרי הטקס,‏ שבו כולם למקומותיהם ושמעו הרצאה נוספת.‏

בשבת אחר הצהריים בשעה 00:‏5 נפתחה האסיפה בקריאת קטע קצר מן המקרא,‏ בשיר ובתפילה.‏ כדי לוודא שתמיד יימצא נואם,‏ היה על הקהילות ברוטרדם,‏ לֵידֶן,‏ אמסטרדם וצפון הולנד להעמיד,‏ כל אחת בתורה,‏ נואמים לכינוס.‏ את בוקרו של יום ראשון הקדישו לחגיגת סעודת האדון.‏ אחרי נאום,‏ תפילה ושיר נטלו הגברים והנשים מן הלחם והיין.‏ ביום ראשון בערב הוגשו הרצאות נוספות,‏ וביום שני בבוקר התכנסו כולם לנאום הנעילה.‏ מרבית הנאומים שנשמעו בכינוסים אלו,‏ מציין ון סלאי,‏ היו בעלי אופי מעשי והדגש היה יותר ביישום הדברים ופחות בהבהרתם.‏

תושבי רֵינסבֶּרך קיבלו את באי הכינוס במאור פנים.‏ עד ראייה בן המאה ה־18 כתב כי המוני הזרים,‏ שאכלו ושתו לא מעט,‏ הזרימו כספים רבים לכפר.‏ יתרה מזו,‏ אחרי כל כינוס תרמו הקולגיאנטים סכום כסף לעניי רֵינסבֶּרך.‏ אין ספק שהכפר חש בחסרונם כשחדלו הכינוסים להתקיים בו בשנת 1787.‏ בעקבות זאת,‏ נמוגה התנועה הקולגיאנטית.‏ מדוע?‏

מדוע נמוגו

בשלהי המאה ה־17 התגלע ויכוח על תפקיד ההיגיון בדת.‏ היו קולגיאנטים שסברו כי היגיון האדם קודם להתגלות האל,‏ והיו שחלקו עליהם.‏ בסופו של דבר,‏ פילג הוויכוח את כל התנועה הקולגיאנטית.‏ רק לאחר שהמטיפים הראשיים משני הצדדים מתו התאחדו הקולגיאנטים מחדש.‏ למרות זאת,‏ אחרי הקרע הזה ”‏לא שבה התנועה להיות כבעבר”‏,‏ מציין ההיסטוריון פיקס.‏

סובלנות הולכת וגוברת בכנסיות הפרוטסטנטיות של המאה ה־18 תרמה גם היא לדעיכת הקולגיאנטים.‏ ככל שעקרונות ההיגיון והסובלנות,‏ שבהם דגלו הקולגיאנטים,‏ נעשו מקובלים יותר בחברה בכללותה,‏ ”‏נבלעה אלומת האור הבודדה של הקולגיאניזם באור השחר הבוהק של תור התבונה”‏.‏ עד תום המאה ה־18 נטמעו רוב הקולגיאנטים בתוך המֶנוניטים ובתוך קבוצות דתיות אחרות.‏

הואיל והקולגיאנטים לא חתרו ליצירת אחידות דעים בתנועתם,‏ היו מספר דעותיהם כמספר החברים.‏ הם הכירו בכך ולא התיימרו להיות ”‏מאוחדים.‏.‏.‏ באותה דעה”‏,‏ כיאה למשיחיים כדברי השליח פאולוס (‏קורינתים א׳.‏ א׳:‏10‏)‏.‏ עם זאת,‏ הקולגיאנטים ציפו לעת שבה אמונות משיחיות בסיסיות,‏ כגון אחדות המחשבה,‏ יהפכו למציאות.‏

בהתחשב בעובדה שלא היה ידע מדויק רב בימי הקולגיאנטים,‏ משמשת קבוצה זו דוגמה לדתות רבות בנות זמננו.‏ (‏השווה דניאל י״ב:‏4‏.‏)‏ שימת הדגש בחקר המקרא עולה בקנה אחד עם עצת השליח פאולוס:‏ ”‏בחנו כל דבר”‏ (‏תסלוניקים א׳.‏ ה׳:‏21‏)‏.‏ מלימוד אישי של המקרא הגיעו יַקובּוּס ארמיניוּס ואחרים לכלל הכרה,‏ שיש תורות ומנהגים דתיים ארוכי ימים אשר אינם מבוססים כלל על המקרא.‏ כשהבינו זאת אזרו אומץ להיות שונים מן הדתות הממוסדות.‏ האם היית נוהג כמותם?‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

רמברנדט ון ריין

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

וַרמונד,‏ הכפר שבו עשו הקולגיאנטים את צעדיהם הראשונים,‏ ונהר דה וְליט שבו הטבילו את המאמינים

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 23]‏

רקע:‏ באדיבות the American Bible Society Library, New York