מציאת שלום אמיתי בארץ לא־שקטה

‏”‏שד האלימות העדתית יצא מן הבקבוק”‏,‏ ציין מאמר אחד ב־1969 בעקבות ההסלמה שחלה במהומות שבצפון אירלנד,‏ מהומות המאפיינות את האי־שקט השורר באיזור.‏

רוצחים פרוטסטנטים וקתולים,‏ ”‏הגברים הפראים משני המחנות”‏ הפוליטיים והדתיים הנצים,‏ החריפו את המאבק על השליטה באירלנד,‏ והאלימות העדתית וההרג הפכו לדבר שבשגרה.‏ מאז ”‏נהרגו יותר מ־600,‏3 איש ונפצעו אלפים בכמעט 30 שנות אלימות”‏,‏ מוסר אייריש טיימס.‏

אין זה מאבק חדש,‏ כמובן.‏ הוא משתולל באירלנד זה מאות שנים.‏ בשנים האחרונות הורגשו השפעותיו הקטלניות בעיקר בצפון אירלנד,‏ אך אנשים בכל רחבי אירלנד נפגעו מן המרירות והאיבה שהוליד המאבק.‏

כבר יותר ממאה שנה שעדי־יהוה,‏ בנסיבות אלו,‏ מצביעים על הפתרון האמיתי לבעיות המשתוללות בארץ לא־שקטה זו.‏ הפתרון הוא מלכות אלוהים שבידי ישוע המשיח (‏מתי ו׳:‏9,‏ 10‏)‏.‏ בתחילת המהומות ב־1969 היו 876 עדי־יהוה באירלנד.‏ כיום יש למעלה מ־500,‏4 עדים ויותר מ־100 קהילות.‏ להלן כמה סיפורי חיים של אחדים אשר פנו עורף לפעילויות פוליטיות וצבאיות.‏

‏”‏כשאגדל אצטרף לאַי־אר־אֵי!‏”‏

מייקלa גדל כקתולי ברפובליקת אירלנד.‏ בבית־הספר למד על ההיסטוריה של אירלנד ועל מאבקה הממושך בבריטניה.‏ עוד מילדותו פיתח שנאה עמוקה לאנגלים,‏ וראה בהם ”‏מדכאי העם האירי”‏.‏ בגיל עשר אמר לסבתו,‏ ”‏כשאגדל אצטרף לאַי־אר־אֵי!‏”‏ (‏הצבא האירי הרפובליקני)‏ ”‏עד היום אני זוכר את סטירת הלחי שחטפתי”‏,‏ הוא מספר.‏ מאוחר יותר נודע לו שסבו שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.‏ פעם אחת נאלצה סבתו לגונן בגופה על סבו כדי שחברי האי־אר־אי לא יירו בו.‏

למרות זאת,‏ כשבגר רצה להתגייס לעזרת אחיו הקתולים בצפון אירלנד.‏ ”‏בימים ההם היה נדמה לי”‏,‏ הוא מספר,‏ ”‏שהיחידים שעושים משהו למען העם הקתולי בצפון אירלנד הם האי־אר־אי”‏.‏ מונע על־ידי מה שנראה לו כמטרה צודקת,‏ הצטרף לאי־אר־אי ועבר אימוני נשק.‏ שלושה מחבריו נורו למוות בידי לוחמים פרוטסטנטים בצפון אירלנד.‏

בסופו של דבר התאכזב מייקל מן המאבק הצבאי,‏ ונקעה נפשו מסכסוכי הדמים המרים שהתגלעו בין הקבוצות המיליטנטיות השונות.‏ כשישב בכלא בעוון עבירות הקשורות בפעילותו באי־אר־אי,‏ התפלל לאלוהים שיעזור לו למצוא את הדרך האמיתית לשלום ולצדק נצחיים.‏ לא חלף זמן רב,‏ ועדי־יהוה ביקרו בביתו.‏ ואולם,‏ דעותיו הקדומות היו לו למכשול.‏ העדים היו אנגלים,‏ ושנאתו התהומית הקשתה עליו להקשיב להם.‏ ”‏לא תמיד קיבלתי אותם בסבר פנים יפות”‏,‏ הוא אומר,‏ ”‏אבל הם המשיכו לבוא ולשוחח איתי,‏ והתחלתי להבין שמלכות אלוהים תשים קץ לכל העוולות הפוליטיות והחברתיות שנאבקתי לסילוקן”‏ (‏תהלים ל״ז:‏ 10,‏ 11;‏ ע״ב:‏12–14‏)‏.‏

הרגע המכריע הגיע ערב אחד כשמייקל נפגש עם מפקדו באי־אר־אי.‏ המפקד אמר,‏ ”‏יש לנו עבודה בשבילך”‏.‏ ”‏חשתי שעלי להגיע להחלטה בו במקום”‏,‏ מספר מייקל,‏ ”‏אז נשמתי עמוק ואמרתי לו,‏ ’‏אני עכשיו אחד מעדי־יהוה’‏,‏ אף־על־פי שעדיין לא הייתי טבול.‏ פשוט ידעתי שאני רוצה לשרת את יהוה”‏.‏ ”‏אדם כמוך צריך להוציא להורג”‏,‏ אמר המפקד.‏ למרות האיום עזב מייקל את האי־אר־אי.‏ הוא אזר אומץ לעשות כן משום שהניח לדבר יהוה להשפיע על שכלו ועל לבו.‏ ”‏עם הזמן הקדישו גם אשתי וכמה מילדיי את חייהם ליהוה.‏ היום שוכן בלבבנו שלום אמיתי.‏ תמיד נודה ליהוה על שאיפשר לנו ללמוד את האמת ולבשר בשורת שלום בארץ לא־שקטה זו”‏ (‏תהלים ל״ד:‏15;‏ קי״ט:‏165‏)‏.‏

עמדה ניטרלית היא הגנה של ממש

‏”‏גדלתי באיזור כפרי במחוז דרי שבצפון אירלנד”‏,‏ מספר פטריק.‏ ”‏בילדותי לא עניין אותי דבר מלבד המהומות.‏ הסביבה שבה גדלתי השפיעה כנראה על השקפת עולמי”‏.‏ פטריק אימץ לעצמו דעות קיצוניות בהשפעת שנאה לאומנית ודעות קדומות אנטי־בריטיות.‏ הוא ראה אנשי דת משני צדי המתרס מפירים עקרונות יסוד משיחיים ועקרונות של הגינות אנושית בסיסית.‏ כתוצאה מכך,‏ פנה עורף לדת,‏ ונעשה לאתיאיסט ולמרקסיסט מושבע.‏ (‏השווה מתי ט״ו:‏7–9;‏ כ״ג:‏27,‏ 28‏.‏)‏

‏”‏שביתות הרעב של האסירים הרפובליקנים בצפון אירלנד הן מזיכרונות הילדות הראשונים שלי”‏,‏ מספר פטריק.‏ ”‏הושפעתי עמוקות.‏ אני זוכר שתליתי את דגלי אירלנד ושרבטתי כתובות גרפיטי אנטי־בריטיות בכל מקום שיכולתי.‏ בגיל 15 הייתי ממארגני הלוויה של אחד משובתי הרעב שמת בכלא”‏.‏ כמו רבים אחרים שהסתבכו בהתפרעויות ובהפרות הסדר באותם ימים,‏ השתתף פטריק במהומות ובצעדות מחאה בחיפוש אחר מה שנראה בעיניו כצדק ושוויון חברתיים.‏ הוא רקם קשרי ידידות עמוקים עם כמה לאומנים קיצוניים,‏ שחלקם הגדול נאסרו בידי הרשויות הבריטיות.‏

‏”‏מסיבות כלכליות נאלצתי לגור באנגליה לזמן מה”‏,‏ ממשיך פטריק.‏ ”‏כשהייתי שם עצרה משטרת בריטניה את אחד מחבריי שהיה מעורב בפיגוע חבלני”‏.‏ חרף הזדהותו עם המטרה הלאומנית,‏ חל שינוי בגישתו של פטריק.‏ הוא החל לראות שדעותיו הקדומות נגד כל האנגלים משוללות יסוד.‏ ”‏התחלתי גם להבין”‏,‏ הוא מספר,‏ ”‏שפעילות צבאית אלימה לעולם לא תפתור את הבעיות ולא תעלים את העוולות שהטרידו אותי.‏ ראשי הארגונים המיליטנטיים לקו במגרעות רבות והשחיתות פשתה בכל”‏ (‏קהלת ד׳:‏1;‏ ירמיהו י׳:‏23‏)‏.‏

פטריק שב לבסוף לצפון אירלנד.‏ ”‏כשחזרתי הכיר לי אחד מחבריי את עדי־יהוה”‏.‏ פטריק למד את המקרא עם עדי־יהוה,‏ והחל להבין מהו הפתרון האמיתי לסכסוכים בין בני אדם.‏ עקרונות המקרא נתנו אותותם בשכלו ובלבו,‏ והתקדמותו הרוחנית היתה מהירה (‏אפסים ד׳:‏20–24‏)‏.‏ ”‏היום”‏,‏ הוא אומר,‏ ”‏במקום לרקום מזימות להפיכת הסדר הקיים,‏ אני מוצא את עצמי מבשר בשורת שלום מן המקרא,‏ אפילו באזורי המגורים של נאמני המשטר,‏ אזורים שבעבר מעולם לא העזתי להיכנס אליהם.‏ למעשה,‏ כשהתרחשו מקרי רצח רבים בבלפסט,‏ היו עדי־יהוה היחידים שיכלו לנוע בחופשיות בלי מכוניות משוריינות מאזורי נאמני המשטר לאזורי הלאומנים”‏.‏ כמו עדים אחרים בצפון אירלנד,‏ נוכח פטריק שהעמדה הניטרלית,‏ אותה נקטו המשיחיים הקדומים,‏ היא הגנה של ממש (‏יוחנן י״ז:‏16;‏ י״ח:‏36‏)‏.‏ לסיכום דבריו אמר:‏ ”‏איזו הקלה לדעת שיהוה,‏ באמצעות ישוע המשיח,‏ יביא צדק אמיתי וחופש מדיכוי לכל בני האדם”‏ (‏ישעיהו ל״ב:‏1,‏ 16–18‏)‏.‏

‏’‏הנשק שלי היה ההגנה היחידה שהיתה לי’‏

‏”‏גדלתי בצדו השני של המתרס הפוליטי והדתי”‏,‏ מספר ויליאם.‏ ”‏ספגתי דעות קדומות פרוטסטנטיות ורחשתי שנאה עמוקה לכל דבר קתולי.‏ השתדלתי עד כמה שאפשר להדיר רגליי מכל חנות קתולית,‏ וברפובליקת אירלנד ביקרתי רק פעם אחת בחיי.‏ הצטרפתי לקבוצות ולגופים פרוטסטנטיים שונים,‏ כמו מסדר אורנַז’‏ — ארגון שמטרתו לשמור על הדת ואורח החיים הפרוטסטנטיים”‏.‏ בגיל 22 הצטרף ויליאם לגדוד ההגנה של אַלְסְטֶר,‏ יחידה בצבא בריטניה המורכבת ממגויסים מקומיים.‏ רוב חברי הגדוד היו פרוטסטנטים.‏ הוא היה מוכן להרוג כדי להגן על מורשתו.‏ ”‏היו בבעלותי כמה אקדחים וידעתי שלא אהסס להשתמש בהם במקרה הצורך.‏ את אחד האקדחים נהגתי להניח מתחת לכר בלילה”‏.‏

ואז חל המפנה.‏ ”‏עבדתי עם אחד מעדי־יהוה בשיפוץ בית ישן והגעתי למסקנה שיש בהם משהו מיוחד.‏ העובד הזה הרשים אותי מאוד.‏ כשבנינו את הבית,‏ שאלתי אותו הרבה שאלות שהטרידו אותי בנושא המהומות,‏ הדתות ואלוהים.‏ תשובותיו הפשוטות והברורות עזרו לי לקבל תמונה מדויקת על עדי־יהוה — אנשים מאוחדים,‏ לא־אלימים וניטרלים מבחינה פוליטית,‏ אשר מתאפיינים באהבת אלוהים ובאהבת הרֵע”‏ (‏יוחנן י״ג:‏34,‏ 35‏)‏.‏

בחלוף ארבעה חודשים מאז החל ללמוד את המקרא,‏ פרש ויליאם מכל הגופים הדתיים והפוליטיים שהיה חבר בהם.‏ ”‏זה היה צעד גדול עבורי”‏,‏ הוא נזכר,‏ ”‏משום שהייתי צריך להתכחש למסורות ארוכות ימים שהיו יקרות ללבי”‏.‏ אלא שהמבחן הגדול מכל היה לפניו.‏ ”‏בשל המצב בצפון אירלנד,‏ האמנתי שהנשק שלי הוא ההגנה היחידה שיש לי.‏ נחשבתי ל’‏מטרה חוקית’‏ בעיני לוחמי האי־אר־אי.‏ לכן,‏ היה לי קשה מאוד לוותר על הנשק”‏.‏ אט אט,‏ בעזרת עצות המקרא,‏ כמו זו שבישעיהו ב׳:‏2–4‏,‏ חל שינוי בהשקפת עולמו.‏ הוא הבין שבסופו של דבר יהוה הוא שיגן עליו באמת,‏ כפי שהגן על המשיחיים במאה הראשונה.‏ בסופו של דבר נפטר ויליאם מנשקו.‏

‏”‏אחד הדברים שגורמים לי להיות מאושר”‏,‏ אומר ויליאם,‏ ”‏זה שעכשיו יש לי קשרי ידידות עמוקים ואיתנים עם אנשים שבעבר הצטיירו בעיני כאויבים מושבעים.‏ אני גם מאוד נהנה לבשר את הבשורה המקראית באזורים שבעבר היו מבחינתי ’‏אזורים אסורים לכניסה’‏.‏ כשאני חושב על מה שהאמת העניקה לי ולמשפחתי אני אסיר תודה ליהוה ולארגונו”‏.‏

‏”‏המצב לא נראה לי הגיוני”‏

רוברט וטריסה באו מרקעים שונים לגמרי.‏ ”‏אני בא ממשפחה פרוטסטנטית אדוקה”‏,‏ מספר רוברט.‏ ”‏חלק מקרובי משפחתי היו מעורבים בפעילויות מיליטנטיות.‏ בגיל 19 התגייסתי לגדוד ההגנה של אַלְסְטֶר שבצבא בריטניה.‏ רוב הזמן פיטרלתי באזורים שבהם גרה טריסה.‏ לילה אחד התבקשתי למלא תפקידים אחרים ולא לצאת לסיור הרגיל.‏ בלילה ההוא התפוצץ רכב הלנד־רובר שהייתי אמור לנסוע בו.‏ שני חיילים נהרגו ושניים נפצעו”‏.‏

רוברט החל לחשוב על משמעות החיים.‏ ”‏תמיד האמנתי באלוהים,‏ אבל כשראיתי מה שקורה בצפון אירלנד,‏ המצב לא נראה לי הגיוני.‏ התפללתי לאלוהים.‏ ביקשתי ממנו שאם הוא קיים,‏ שיראה לי את הדרך הנכונה לחיות.‏ אני זוכר שאמרתי לאלוהים שאי שם חייבת להימצא דת אמת אחת”‏.‏ כעבור מספר ימים,‏ הגיע עד־יהוה לביתו של רוברט והשאיר לו משהו לקרוא.‏ בשובו הביתה מן הסיור הלילי,‏ החל רוברט לקרוא את הספרות וסיים הכל עד חמש בבוקר.‏ ”‏זיהיתי מייד שזאת האמת”‏,‏ הוא מספר,‏ ”‏ושמתי לב שהכל מבוסס ישירות על המקרא”‏ (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏16‏)‏.‏ נוסד עימו שיעור־מקרא,‏ ובתוך זמן קצר הקדיש את חייו לאלוהים.‏

‏”‏עדי־יהוה הפנו אותנו תמיד למקרא”‏

טריסה,‏ לעומת זאת,‏ באה ממשפחה קתולית לאומנית.‏ ”‏בנעוריי הצטרפתי לשִין פֵין”‏.‏b טריסה:‏ ”‏כתוצאה מכך,‏ הייתי מעורבת בקידום פעילות מיליטנטית.‏ סייעתי באיסוף תרומות למאבק הצבאי.‏ דיווחתי לאי־אר־אי על מה שקורה באיזור מגוריי.‏ השתתפתי במהומות וביידוי אבנים על שוטרים ועל חיילים”‏.‏

כשהחלו כמה מבני משפחתה ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה,‏ ניעורה סקרנותה.‏ כוחו של דבר־אלוהים השפיע עליה עמוקות.‏ ”‏העדים תמיד הפנו אותנו למקרא כדי למצוא תשובות לשאלות”‏,‏ היא מספרת.‏ ”‏ההבטחה שבדניאל ב׳:‏44 האירה את עיניי.‏ הבנתי שמלכות אלוהים היא האמצעי האמיתי להסרת העוולות שבהן נאבקתי”‏.‏ הזוועות שביצעו הצדדים הנצים עוררו בה שאט נפש שרק הלכה וגברה.‏ טריסה לא היתה מסוגלת להבין,‏ למשל,‏ איך אדם בעל רגשות חמלה והגינות יכול לצאת בקריאות שמחה לשמע חדשות על התקפת טרור שבה חיילים ואזרחים נהרגים או נפצעים ומשפחות נהרסות מצער ומכאב.‏ גם היא נענתה לאמת המקראית והתאימה את אורח חשיבתה לעקרונותיו של אלוהים.‏ היא הקדישה את חייה לאלוהים וכעבור זמן קצר נטבלה (‏משלי ב׳:‏1–5,‏ 10–14‏)‏.‏

טריסה פגשה את רוברט באסיפות של אחת מקהילות עדי־יהוה בצפון אירלנד.‏ היא אומרת:‏ ”‏כשפגשתי לראשונה את רוברט,‏ התקשיתי להאמין שאני מנהלת שיחה רגועה ונינוחה עם אדם שעד לא מזמן נחשב בעיניי חלק ממכונת המלחמה הבריטית.‏ דבר־אלוהים עזר לי לעקור מלבי שנאות עמוקות ודעות קדומות”‏.‏ היא ורוברט גילו שבמקום להיות מפולגים בשל שנאה ודעות קדומות — פרי מסורותיהם ותרבויותיהם השונות — יש להם הרבה מן המשותף.‏ והדבר העיקרי ביותר הוא אהבתם ליהוה אלוהים.‏ הם התחתנו,‏ והיום הם מבשרים יחד לאנשים מכל הרקעים והדתות בארץ לא־שקטה זו על שלום האמת שיביא אלוהים.‏

אחרים באירלנד חוו חוויות דומות.‏ הם שמעו ואימצו את עיקרי האמונה שבדבר־אלוהים ותודות לכך התרחקו מן ’‏הפילוסופיות ותעתועי ההבל’‏ של בני אדם (‏קולוסים ב׳:‏8‏)‏.‏ היום הם שמים ביטחון מלא בהבטחות אלוהים שבמקרא.‏ הם שמחים להסביר לכל דורש שבעתיד יהיו חיים שלווים נטולי אלימות עדתית או אלימות מכל רקע אחר (‏ישעיהו י״א:‏6–9‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 10]‏

המאבק הצבאי מוצג על כותלי בתים ברחבי צפון אירלנד כפתרון האידיאלי