חירשותי לא מנעה ממני ללמד את הזולת

בסביבות 1910 היגרו הוריי לקנדה מטביליסי,‏ גיאורגיה,‏ והתיישבו בקרבת פֶּלי בערבות סֶסְקֶצֶ’‏וַן,‏ מערב קנדה,‏ והתגוררו בחווה קטנה.‏ נולדתי בשנת 1928,‏ והייתי הצעיר מבין שישה ילדים.‏ אבי מת חצי שנה לפני שנולדתי,‏ ואמי נפטרה כשהייתי תינוק.‏ לוסי,‏ אחותי הבכורה,‏ נפטרה זמן מה לאחר מכן בגיל 17.‏ בעקבות כך,‏ דודי ניק לקח אותי ואת אחיי תחת חסותו.‏

פעם אחת,‏ כשהייתי פעוט,‏ משפחתי ראתה אותי מושך בזנבו של סוס הרבעה בחווה שלנו.‏ הם נתקפו בעתה מהמחשבה שהסוס עלול לבעוט בי,‏ וצעקו בקולי קולות שאפסיק — אך לא הייתה שום תגובה מצדי.‏ גבי היה מופנה אליהם,‏ ולא שמעתי את צעקותיהם.‏ למרבה השמחה,‏ הסוס לא פגע בי,‏ אבל כך גילתה משפחתי שאני חירש.‏

חבר של המשפחה הציע שאלמד בבית־ספר שיש בו ילדים חירשים אחרים,‏ ולכן דוד ניק רשם אותי לבית־ספר לחירשים בסֶסְקַטוּן,‏ ססקצ׳וון.‏ בית־הספר שכן במרחק של מספר שעות מהבית.‏ מכיוון שהייתי רק בן חמש,‏ הרגשתי מפוחד.‏ יכולתי לבקר את משפחתי רק בחגים ובחופש הגדול.‏ אבל עם הזמן למדתי שפת סימנים ונהניתי לשחק עם הילדים האחרים.‏

לומד את האמת המקראית

בשנת 1939 נישאה אחותי הגדולה מריון לביל דנילצ׳וק,‏ והם לקחו אותי ואת אחותי פרנסיס תחת חסותם.‏ הם היו הראשונים במשפחה שפגשו את עדי־יהוה.‏ במהלך חופשות הלימודים שלי הם שיתפו אותי כמיטב יכולתם במה שהם למדו מהמקרא.‏ למען האמת,‏ לא היה קל לתקשר אתם מפני שהם לא ידעו שפת סימנים.‏ אבל הם שמו לב שהייתה לי אהבה אמיתית לנושאים רוחניים.‏ הבנתי שיש קשר בין המעשים שלהם לבין המקרא,‏ ולכן הצטרפתי אליהם כשהם הלכו לבשר.‏ כעבור זמן קצר רציתי להיטבל,‏ וב־5 בספטמבר 1941 הטביל אותי ביל בגיגית פלדה מלאה במים שנשאבו מהבאר.‏ המים היו קרים כקרח!‏

בשנת 1946 חזרתי הביתה לרגל החופש הגדול,‏ והלכנו לכינוס בקליבלנד,‏ אוהיו,‏ ארה״ב.‏ ביום הראשון של הכינוס אחיותיי כתבו לי בתורות את הנאמר מעל הבמה כדי שיתאפשר לי לעקוב אחר התוכנית.‏ אך ביום השני שמחתי לגלות שיש קבוצת חירשים עם מתורגמנית לשפת סימנים.‏ סוף כל סוף יכולתי ליהנות מהתוכנית.‏ זה היה כל כך נפלא להבין בבירור את האמת המקראית לראשונה בחיי!‏

מלמד את האמת

היו אלה הימים שלאחר מלחמת העולם השנייה,‏ והלאומנות פשטה בכול.‏ לאחר הכינוס חזרתי לבית־הספר חדור נחישות לדבוק באמונתי.‏ הפסקתי להצדיע לדגל ולהשתתף בשירת ההמנון,‏ בחגים ובטקסים בכנסייה שהיו בגדר חובה לתלמידים.‏ סגל בית־הספר לא היה מרוצה.‏ הם ניסו לשנות את דעתי באמצעות הפחדות ושקרים.‏ כל המתרחש עורר סערה בקרב התלמידים,‏ אך בשל כך הזדמן לי לתת עדות.‏ כמה מחבריי ללימודים,‏ וביניהם לארי אנדרוסוף,‏ נורמן דיטריק ואמיל שניידר,‏ קיבלו לימים את האמת,‏ והם משרתים את יהוה בנאמנות עד עצם היום הזה.‏

כשביקרתי בערים אחרות תמיד השתדלתי לבשר לחירשים.‏ לדוגמה,‏ במועדון חירשים במונטריאול בישרתי לאדי טֵייגר,‏ צעיר שהשתייך לכנופיה.‏ עד למותו אשתקד הוא שירת בקהילת שפת סימנים בלוואל,‏ קוויבק.‏ גם פגשתי את חואן ארדנז,‏ צעיר שבחן לעומק את הדברים שלמד כדי לוודא שהם נכונים לאור המקרא,‏ כדוגמת אנשי בראה (‏מה״ש י״ז:‏10,‏ 11‏)‏.‏ גם הוא חבק את האמת,‏ והיה זקן־קהילה נאמן באוטווה,‏ אונטריו,‏ עד מותו.‏

ב־1950 עברתי לוונקובר.‏ אני מאוד אוהב לבשר לחירשים,‏ אך לעולם לא אשכח את הפעם שבה בישרתי ברחוב לאישה שומעת,‏ כריס ספייסר.‏ היא הסכימה לעשות מינוי לכתבי העת ורצתה שאפגוש את בעלה גארי.‏ באתי לביתם,‏ וניהלנו דיון ארוך באמצעות פתקים.‏ מאז לא התראינו,‏ עד שיום אחד,‏ בחלוף מספר שנים,‏ הם הבחינו בי בכינוס שהתקיים בטורונטו,‏ אונטריו.‏ כמה הופתעתי לראות אותם!‏ גארי עמד להיטבל באותו היום.‏ החוויה הנפלאה הזו הזכירה לי עד כמה חשוב לבשר מבלי לחדול,‏ כי אי־אפשר לדעת היכן ומתי האמת תכה שורשים בלב האדם.‏

בהמשך חזרתי לססקטון.‏ שם פגשתי אישה שרצתה שאעביר שיעורי מקרא לבנותיה התאומות החירשות,‏ ג׳ין וג׳ואן רותנברגר,‏ שלמדו באותו בית־הספר שבו למדתי גם אני.‏ כעבור זמן קצר הן החלו לספר לחבריהן לכיתה על מה שהן לומדות.‏ בסופו של דבר,‏ חמש מבנות כיתתן הפכו לעדות־יהוה.‏a אחת מהן הייתה יוניס קולין.‏ הכרתי את יוניס עוד קודם לכן בשנה האחרונה ללימודיי בבית־הספר לחירשים.‏ היא נתנה לי סוכרייה ושאלה אם נוכל להיות ידידים.‏ לימים היא הפכה לחלק חשוב מאוד בחיי — היא הפכה לאשתי!‏

כשאמה של יוניס גילתה שהיא לומדת את המקרא,‏ היא ביקשה ממנהל בית־הספר לשכנע אותה להפסיק.‏ הוא אפילו החרים את הספרות המקראית שלה.‏ אולם יוניס הייתה נחושה להציב את יהוה במקום הראשון בחייה.‏ כשהיא רצתה להיטבל,‏ הוריה אמרו לה:‏ ”‏אם תהפכי לאחת מעדי־יהוה,‏ אין לך בית!‏”‏ לכן היא עזבה את הבית בגיל 17,‏ ומשפחה מקומית של עדי־יהוה פתחה בפניה את ביתה.‏ היא המשיכה ללמוד ונטבלה.‏ נישאנו בשנת 1960,‏ והוריה לא באו לחתונה.‏ אבל עם השנים הם החלו לכבד אותנו בשל אמונתנו והחינוך הטוב שהענקנו לילדינו.‏

יהוה תמיד דאג לי

נולדו לנו שבעה בנים שומעים.‏ בתור הורים חירשים,‏ לא היה לנו קל לגדל אותם.‏ אולם לימדנו אותם שפת סימנים כדי שתהיה בינינו תקשורת טובה וכדי ללמד אותם את האמת.‏ חברי הקהילה עזרו לנו רבות.‏ לדוגמה,‏ הורה אחד כתב לנו על פתק שאחד מבנינו אמר כמה קללות באולם המלכות.‏ בזכות כך יכולנו לטפל בבעיה באופן מיידי.‏ ארבעה מבנינו — ג׳יימס,‏ ג׳רי,‏ ניקולס וסטיבן — משרתים את יהוה בנאמנות עם נשותיהם וילדיהם.‏ ארבעתם משרתים כזקני־קהילה.‏ מלבד זאת,‏ ניקולס ואשתו דברה משתתפים בעבודת התרגום לשפת סימנים בסניף בריטניה,‏ וסטיבן ואשתו שאנן משרתים בצוות תרגום לשפת סימנים בסניף ארצות הברית.‏

חודש לפני יום הנישואין ה־40 שלנו הכריעה מחלת הסרטן את יוניס.‏ היא הייתה כל כך אמיצה לאורך התקופה האיומה הזו.‏ אמונתה בתחיית המתים חיזקה את רוחה.‏ אני מצפה בכיליון עיניים לראות אותה שוב.‏

בפברואר 2012 נפלתי ושברתי את הירך.‏ הבנתי שמעתה ואילך אזדקק לעזרה.‏ לכן עברתי לגור עם אחד מבניי ואשתו.‏ אנו משתייכים לקהילת שפת סימנים בקלגרי,‏ ואני ממשיך לשרת כזקן־קהילה.‏ בעצם,‏ זוהי הפעם הראשונה שאני שייך לקהילת שפת סימנים!‏ איך שמרתי על הרוחניות שלי בקהילות דוברות אנגלית לאורך כל השנים האלה — משנת 1946 והלאה?‏ יהוה עזר לי בהתאם להבטחתו לדאוג ליתומים (‏תהל׳ י׳:‏14‏)‏.‏ אני אסיר תודה לכל מי שהיו מוכנים לכתוב לי רשימות,‏ ללמוד שפת סימנים ולתרגם עבורי כמיטב יכולתם.‏

למען האמת,‏ היו לי רגעי תסכול שבהם רציתי לוותר מפני שלא הבנתי את הנאמר או הרגשתי שאחרים לא מבינים את צורכי החירשים.‏ אבל ברגעים הללו חשבתי על מה שאמר פטרוס לישוע:‏ ”‏אדוננו,‏ אל מי נלך?‏ דבריך הם דברי חיי עולם”‏ (‏יוח׳ ו׳:‏66–68‏)‏.‏ בדומה לאחים ואחיות חירשים רבים מהדור שלי,‏ למדתי להתאזר בסבלנות.‏ למדתי לבטוח ביהוה ובארגונו,‏ וצמחה לי מכך תועלת רבה.‏ כיום יש שפע מזון רוחני בשפה שלי,‏ ואני יכול לנכוח באסיפות וכינוסים בשפת סימנים אמריקנית.‏ בהחלט היו לי חיים מאושרים ומספקים בשירות יהוה,‏ אלוהינו הנשגב.‏