הפניות עבור גיליון פעילות לאסיפת אורח חיינו ושירותנו
6–12 ביולי
אוצרות מדבר־אלוהים | שמות ו׳ עד ז׳
”כעת תראה מה אעשה לפרעה”
בנ–2–א 436 §3
משה
שינוי ניכר חל גם בקרב אנשי ישראל. עוד קודם לכן הם קיבלו את הראיות לכך שמשה נשלח מטעם אלוהים, אך לאחר שהתנסו בתנאי עבודה קשים יותר בפיקודו של פרעה, התלוננו נגדו עד כי התייאש משה ופנה ליהוה (שמ ד׳:29–31; ה׳:19–23). באותה עת חיזק אותו האל העליון וגילה לו שעתה הוא מתכוון להגשים את מה שייחלו לו אברהם, יצחק ויעקב — הוא יחשוף לגמרי את משמעות שמו, יהוה, בכך שיושיע את ישראל ויהפוך אותם לעם גדול בארץ המובטחת (שמ ו׳:1–8). גם אז לא הקשיבו אנשי ישראל למשה. אך כעת, לאחר המכה התשיעית, הם תמכו בו תמיכה מלאה ושיתפו איתו פעולה, כך שלאחר המכה העשירית הוא יכול היה לארגן אותם ולהוציא אותם בצורה מסודרת ”במערך קרבי” (שמ י״ג:18).
בנ–2–א 436 §1, 2
משה
לפני פרעה מלך מצרים. משה ואהרון הם כעת דמויות מפתח ב’קרב אלים’. באמצעות החרטומים, שמנהיגיהם ככל הנראה נקראו יוחנא וממרא (טמב ג׳:8), זימן פרעה את כוחם של כל אלי מצרים נגד כוחו של יהוה. הנס הראשון שחולל אהרון לעיני פרעה בהוראתו של משה הוכיח את עליונותו של יהוה על אלי מצרים; בכל זאת, ליבו של פרעה התקשה אף יותר (שמ ז׳:8–13). בהמשך, כאשר ניחתה המכה השלישית, אפילו החרטומים נאלצו להודות: ”אצבע אלוהים היא!” והם נפגעו כה קשות ממכת השחין עד כי במהלך מכה זו לא יכלו להתייצב מול פרעה כדי להתנגד למשה (שמ ח׳:16–19; ט׳:10–12).
מכות הגורמות לליבם של כמה להתרכך ולליבם של כמה להתקשות. משה ואהרון הכריזו על כל אחת מעשר המכות. המכות ניחתו כפי שהוכרז עליהן והוכיחו שמשה הוא נציגו של יהוה. שם יהוה הוכרז במצרים ורבים דיברו אודותיו. הדבר השפיע על גישתם של אנשים כלפי שם זה — ריכך את ליבם של בני ישראל ושל כמה מהמצרים, והקשה את לב פרעה ואת לב יועציו ותומכיו (שמ ט׳:16; י״א:10; י״ב:29–39). המצרים לא חשבו שהם הרגיזו את אליהם; הם ידעו שהיה זה יהוה ששפט את האלים שלהם. לאחר שניחתו תשע המכות גם משה הפך ”למכובד מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם” (שמ י״א:3).
חיפוש פנינים רוחניות
בנ–1–א 78 §3, 4
הכול יכול
יהוה השתמש בתואר ’האל הכול יכול’ (אל שדי) כשהבטיח לאברהם את הבטחתו הנוגעת ללידת יצחק, הבטחה שהצריכה מאברהם לגלות אמונה חזקה בכוחו של אלוהים להגשימה. לאחר מכן נעשה שימוש בתואר זה כאשר הוזכר אלוהים כמי שיברך את יצחק ויעקב כיורשי ברית אברהם (בר י״ז:1; כ״ח:3; ל״ה:11; מ״ח:3).
בהתאם לכך, יהוה יכול היה מאוחר יותר לומר למשה: ”נראיתי לאברהם, ליצחק וליעקב כאל הכול יכול [אל שדי], אך באשר לשמי יהוה, לא נודעתי להם” (שמ ו׳:3). אין זה אומר שהשם יהוה לא היה ידוע לאבות הללו, שהרי הם ואחרים שקדמו להם השתמשו פעמים רבות בשם זה (בר ד׳:1, 26; י״ד:22; כ״ז:27; כ״ח:16). למעשה, בספר בראשית, המציג את קורותיהם של האבות, המילה ’כול יכול’ מופיעה 6 פעמים בלבד, ואילו השם הפרטי יהוה מצוי 172 פעם בנוסח העברי המקורי. אולם אף־על־פי שאותם אבות הבינו מניסיונם האישי שלאלוהים יש הזכות והיכולות לשאת בתואר ”הכול יכול”, לא הייתה להם ההזדמנות להבין את המשמעות המלאה של שמו הפרטי יהוה ואת כל מה שכרוך בו. בעניין זה נאמר במילון מקראי אחד (The Illustrated Bible Dictionary): ”ההתגלות הקודמת, שניתנה לאבות, נגעה להבטחות הצפונות לחיק העתיד הרחוק והצריכה מהם לגלות ביטחון בכך שיהוה הוא אל המסוגל (אחת המשמעויות האפשריות של התואר ’שדי’) להגשימן. ההתגלות בסנה הייתה גדולה יותר ואישית יותר — כוחו של אלוהים ונוכחותו הקרובה והמתמשכת היו כרוכים בשם המוכר יהוה” (כרך 1, עמ׳ 572, בעריכת ג׳. ד. דאגלס, 1980).
בנ–2–א 435 §5
משה
כשירותו של משה אינה נפסלת בשל חוסר ביטחון. אולם משה הביע חוסר ביטחון וטען שאין הוא איש דברים. כאן אנו רואים משה אחר, שונה לגמרי מאותו אחד שמיוזמתו הציג את עצמו 40 שנה קודם לכן כמושיעו עם ישראל. הוא המשיך להביע בפני יהוה את הסתייגותו, ולבסוף ביקש ממנו לפטור אותו מהמשימה. אף־על־פי שהדבר עורר את כעסו של אלוהים, הוא לא דחה את משה, אלא מינה את אהרון אחיו לדובר. לפיכך, בתור נציג אלוהים הפך משה ל”אלוהים” עבור אהרון, אשר שימש כדוברו. בפגישות שנערכו לאחר מכן עם זקני ישראל ועם פרעה נראה שאלוהים מסר למשה את ההנחיות וההוראות, ומשה העבירן לאהרון, כך שאהרון היה זה שדיבר לפני פרעה (יורשו של אותו פרעה שממנו נמלט משה 40 שנה קודם לכן) (שמ ב׳:23; ד׳:10–17). מאוחר יותר אמר יהוה על אהרון שהוא ’נביאו’ של משה. משמע הדבר שכפי שמשה היה נביא אלוהים המודרך על־ידו, כך אהרון צריך היה להיות מודרך על־ידי משה. כמו כן, נאמר למשה שאלוהים יעשה אותו ל”אלוהים לפרעה”, כלומר שהוא יעניק לו כוח וסמכות על פרעה, ולכן אין הוא צריך כעת לפחד ממלך מצרים (שמ ז׳:1, 2).
13–19 ביולי
אוצרות מדבר־אלוהים | שמות ח׳ עד ט׳
”פרעה הגאוותן מילא את מטרת אלוהים בלא יודעין”
בנ–2–א 1040, 1041
עקשנות
במגעיו עם האנושות אפשר יהוה אלוהים ברוב סבלנותו ליחידים ולאומות להמשיך להתקיים, על אף שהיו ראויים למיתה (בר ט״ו:16; פטב ג׳:9). בעוד שכמה נענו בחיוב ותודות לכך פתחו לעצמם פתח לקבלת רחמים (יהו ב׳:8–14; ו׳:22, 23; ט׳:3–15), אחרים הקשו את ליבם אף יותר נגד יהוה ונגד עמו (דב ב׳:30–33; יהו י״א:19, 20). מאחר שיהוה אינו מונע מאנשים להפוך לעקשנים, נאמר עליו שהוא ’מניח להם להתקשות’ או ’מקשה את ליבם’. כאשר לבסוף הוא אכן נוקם בעקשנים, הדבר מביא להפגנת כוחו האדיר ולהכרזת שמו (השווה שמ ד׳:21; יוח י״ב:40; רומ ט׳:14–18).
בנ–2–א 1181 §3–5
רשעות
כמו כן, יהוה אלוהים מנצל נסיבות כלשהן כך שהרשעים עצמם ישרתו את מטרתו מבלי להיות מודעים לכך. אף־על־פי שהם מתנגדים לאלוהים, הוא יכול לרסן אותם במידה הנחוצה כדי שמשרתיו יוכלו לשמור על תומתם, ויכול לגרום אפילו למעשיהם של אנשים כאלה להבליט את צדקתו (רומ ג׳:3–5, 23–26; ח׳:35–39; תה ע״ו:10). מחשבה זו באה לידי ביטוי במשלי ט״ז:4: ”יהוה עשה שהכול יפעל למען מטרתו, גם את הרשע ליום האסון”.
דוגמה לכך היא אותו פרעה שעליו ציווה יהוה, באמצעות משה ואהרון, לשחרר את בני ישראל המשועבדים. אלוהים לא גרם לאותו שליט מצרי להיות רשע, אך הרשה לו להמשיך לחיות, וכן יצר נסיבות שגרמו לפרעה להיחשף כרשע הראוי למיתה. מטרתו של יהוה בעשותו כן נחשפת בשמות ט׳:16: ”מסיבה זו השארתי אותך בחיים: כדי להראות לך את כוחי וכדי שיפורסם שמי בכל הארץ”.
עשר המכות שניחתו על מצרים והגיעו לשיאן בהשמדת פרעה וצבאו בים סוף היו מפגן מרשים של כוחו של יהוה (שמ׳ ז׳:14 עד י״ב:30; תהל׳ ע״ח:43–51; קל״ו:15). במשך שנים רבות המשיכו העמים שבסביבה לדבר על מאורע זה, וכך הוכרז שם אלוהים ברחבי הארץ (יהו׳ ב׳:10, 11; שמ״א ד׳:8). אילו היה הורג יהוה את פרעה בו במקום, לא הייתה מתאפשרת הפגנה מרשימה זו של כוח אלוהים שהביאה לתהילתו ולהושעת עמו.
חיפוש פנינים רוחניות
בנ–1–א 878
ערוב
יש חוסר ודאות באשר לחרק הספציפי שעליו מצביעה המילה המקורית המופיעה בכתבי־הקודש בהקשר למכה הרביעית שניחתה על מצרים, המכה הראשונה שפסחה על בני ישראל המתגוררים בגושן (שמ׳ ח׳:21, 22, 24, 29, 31; תהל׳ ע״ח:45; ק״ה:31). בתרגומי מקרא לשפות שונות תורגמה המילה ”ערוב” ל”זבוב בקר”, ”חיפושית”, ”זבובים”, ”יתושים” ו”זבוב כלבים”.
המילה ”ערוב” עשויה להתייחס לסוגים שונים של זבובי הסוס. זבובי סוס ממין נקבה עוקצים את עורם של בעלי החיים ושל בני האדם ומוצצים את דמם. בהיותו זחל, זבוב הסוס חי כטפיל בגופיהם של בעלי החיים ושל בני האדם; אלה החודרים לגופם של בני האדם מצויים באזורים טרופיים. מכאן שמכת ערוב ודאי הסבה סבל רב למצרים ולמקניהם, ואולי במקרים מסוימים אף הביאה למוות.
20–26 ביולי
אוצרות מדבר־אלוהים | שמות י׳ עד י״א
”משה ואהרון מגלים אומץ רב”
בנ–2–א 436 §4
משה
נדרשו אומץ ואמונה כדי להתייצב מול פרעה. משה ואהרון הצליחו למלא את המשימה שהוטלה עליהם אך ורק תודות לכוחו של יהוה ולהשפעת רוחו עליהם. צייר במוחך את חצר פרעה, מלכה של מעצמת העולם הבלתי מעורערת בזמנו. היה זה מראה מפואר מאין כמוהו, ופרעה הגאה, שבעצמו נחשב לאל, היה מוקף ביועציו, מפקדיו הצבאיים, שומריו ועבדיו. כמו כן, נכחו שם מנהיגי הדת, או החרטומים, שהיו מתנגדיו הראשיים של משה. הללו היו, למעט פרעה, בעלי ההשפעה הרבה ביותר בממלכה. מערך מרשים זה נועד לגבות את פרעה בתמיכתו באלי מצרים. משה ואהרון התייצבו לפני פרעה לא רק פעם אחת, אלא פעמים רבות, ובכל פעם הקשה פרעה אף יותר את ליבו מפני שהיה נחוש להמשיך להחזיק בעבדיו העברים המועילים. למעשה, לאחר שהכריזו על המכה השמינית גורשו משה ואהרון מלפני פרעה, ולאחר שניחתה המכה התשיעית הצטוו שלא לנסות לראות שוב את פני פרעה פן ימותו (שמ׳ י׳:11, 28).
חיפוש פנינים רוחניות
בנ–1–א 783 §5
יציאת מצרים
לכן במפגן כוח מרשים רומם יהוה את שמו והושיע את ישראל. כשהיו בני ישראל בבטחה בחוף המזרחי של ים סוף הוביל אותם משה בשירת שיר. במקביל אחותו מרים, הנביאה, לקחה תוף בידה והובילה את הנשים בתופים ובמחולות, וענתה לגברים בשירה (שמ׳ ט״ו:1, 20, 21). כבר נעשתה הפרדה מוחלטת בין ישראל לאויביהם. כאשר יצאו בני ישראל ממצרים אף אדם או בהמה לא הורשו לפגוע בהם; אפילו הכלבים לא נהמו עליהם או נבחו עליהם (שמ׳ י״א:7). בעוד שהכתוב בספר שמות אינו מציין שפרעה עצמו הושמד בים יחד עם כוחותיו, הכתוב בתהלים קל״ו:15 אכן מציין שיהוה ”ניער את פרעה וחילו בים סוף”.
27 ביולי עד 2 באוגוסט
אוצרות מדבר־אלוהים | שמות י״ב
”הפסח — משמעותו עבור המשיחיים”
בנ–2–א 583 §6
פסח
כמה היבטים של חג הפסח התגשמו בישוע. התגשמות אחת נעוצה בעובדה שהדם שנמרח על הבתים במצרים הושיע את הבכורים מהשמדה בידי המלאך המשמיד. פאולוס מזכיר את המשוחים כקהילת הבכורים (עב׳ י״ב:23), ואת המשיח כמי שהציל אותם באמצעות דמו (תסל״א א׳:10; אפ׳ א׳:7). אסור היה לשבור אף עצם מעצמותיו של שה הפסח. כמו כן, נובא ששום עצם מעצמותיו של ישוע לא תישבר, והדבר התגשם בעת מותו (תהל׳ ל״ד:20; יוח׳ י״ט:36). מכאן שהפסח שחגגו היהודים במשך מאות שנים היה אחד הדברים שבאמצעותם סיפקה התורה צל של הדברים שנועדו לבוא והצביעה על ישוע המשיח, ”שה אלוהים” (עב׳ י׳:1; יוח׳ א׳:29).
חיפוש פנינים רוחניות
בנ–2–א 582 §2
פסח
עשר המכות שניחתו על מצרים היו כולן ביטוי של משפט נגד אלי מצרים, בייחוד המכה העשירית, מכת הבכורות (שמ׳ י״ב:12). הואיל והאיל נחשב לקדוש בעיני האל רָא, מריחת דם שה הפסח על הדלתות הייתה מעשה של חילול הקודש בעיני המצרים. גם השור נחשב לקדוש, והשמדת הבכורים מקרב השוורים הייתה מהלומה לאל אוזיריס. פרעה עצמו היה מושא לסגידה כבנו של האל רא. מכאן שמות בנו בכורו של פרעה היה עדות לאוזלת ידם הן של רא והן של פרעה.
בנ–1–א 504 §1
התכנסות
מאפיין ייחודי של כל אותן ”התכנסויות קדושות” היה האיסור שהוטל על העם לבצע מלאכה קשה במהלכן. למשל, היום הראשון והיום השביעי של חג המצות היו ”התכנסויות קדושות” שבאשר אליהן ציווה יהוה: ”לא תיעשה כל מלאכה בימים האלה. רק מה שצריך כל אדם לאכול, את זאת בלבד תוכלו להכין לכם” (שמ׳ י״ב:15, 16). אולם במהלך ’ההתכנסויות הקדושות’ היו הכוהנים עסוקים בהקרבת קורבנות ליהוה (וי׳ כ״ג:37, 38), ואין ספק שלא הייתה זו הפרה של אף מצווה האוסרת מלאכה שגרתית יומיומית. התכנסויות אלו לא היו תקופות של עצלות גם עבור העם ככלל, אלא הזדמנויות המצמיחות תועלת רוחנית רבה. מדי שבוע התאספו ביום השבת בני העם כדי לקיים פולחן ציבורי ולקבל הדרכה. הם התחזקו מקריאה בציבור בדברו הכתוב של אלוהים ומההסברים שניתנו עליו, וכך לימים נעשה גם בבתי הכנסת (מה״ש ט״ו:21). לכן, בני העם אומנם לא ביצעו מלאכה קשה ביום השבת או ב”התכנסויות קדושות” אחרות, אך הקדישו את זמנם לתפילות ולהרהורים בבורא ובמטרותיו (ראה עדה).