הפניות עבור גיליון פעילות לאסיפת אורח חיינו ושירותנו

2–8 בנובמבר

אוצרות מדבר־אלוהים | שמות ל״ט עד מ׳‏

‏”‏משה מילא הוראות בקפדנות”‏

חיפוש פנינים רוחניות

בנ–‏2–א 884 §3

עור תחש

כיצד השיגו אותו בני ישראל.‏ אם ה”‏תחש”‏ המוזכר במקרא מתייחס לסוג של כלב ים,‏ נשאלת השאלה כיצד התאפשר לבני ישראל להשיג עורות של כלבי ים.‏ כלבי ים אומנם חיים בדרך כלל באזורי הקוטב הצפוני והדרומי,‏ אך יש המעדיפים אקלים חם יותר.‏ כיום כמה כלבי ים נזיריים עדיין חיים בחלקים מסוימים בים התיכון,‏ וכן במקווי מים חמים אחרים.‏ במרוצת השנים גרם האדם להפחתה משמעותית במספר כלבי הים,‏ אך ייתכן שבימי המקרא בעלי חיים אלה היו מצויים בשפע בים התיכון ובים סוף.‏ במהדורה האנגלית של המילון של כתבי־הקודש (‏Dictionary of the Holy Bible)‏ משנת 1832 בעריכת קאלמט (‏עמ׳ 139)‏ נאמר:‏ ”‏ברבים מהאיים הקטנים של ים סוף,‏ באזור חצי האי סיני,‏ מצויים כלבי ים”‏ (‏ראה גם היבטים סמליים במשכן [‏The Tabernacle’s Typical Teaching]‏ מאת א.‏ ג׳.‏ פולוק,‏ לונדון,‏ עמ׳ 47)‏.‏

9–15 בנובמבר

אוצרות מדבר־אלוהים | ויקרא א׳ עד ג׳‏

‏”‏מטרת הקורבנות”‏

בנ–‏2–א 525

קורבנות

עולות.‏ העולות הוקרבו בשלמותן לאלוהים;‏ המקריב לא קיבל אף חלק מהחיה.‏ (‏השווה שופ י״א:‏30,‏ 31,‏ 39,‏ 40‏.‏)‏ הן היו בגדר תחינה ליהוה שיקבל את קורבן החטאת שלעיתים נלווה אליהן,‏ או יביע את שביעות רצונו ממנו.‏ כ”‏עולה”‏ נתן ישוע המשיח את כל כולו,‏ בשלמותו.‏

בנ–‏2–א 528 §4

קורבנות

מנחות.‏ מנחות הוקרבו יחד עם זבחי שלמים,‏ עולות וקורבנות חטאת,‏ וכן כחלק מראשית הקציר;‏ במקרים אחרים הן הוקרבו בנפרד (‏שמ כ״ט:‏40–42;‏ ויק כ״ג:‏10–13,‏ 15–18;‏ במד ט״ו:‏8,‏ 9,‏ 22–24;‏ כ״ח:‏9,‏ 10,‏ 20,‏ 26–28;‏ פרק כ״ט‏)‏.‏ הללו הוקרבו מתוך הכרה בנדיבותו של אלוהים המעניק ברכות ושגשוג.‏ במקרים רבים נוספו להן שמן ולבונה.‏ ניתן היה להביא כמנחה קמח משובח,‏ דגנים קלויים,‏ חלות או רקיקי מצות שנאפו,‏ שהוכנו במחבת או במרחשת.‏ חלק מהמנחה הונח על מזבח העולה,‏ חלק נאכל על־ידי הכוהנים,‏ ואם הוקרבה במסגרת זבחי השלמים המקריב נטל חלק ממנה (‏ויק ו׳:‏14–23;‏ ז׳:‏11–13;‏ במד י״ח:‏8–11‏)‏.‏ אסור היה ששום מנחה שהוקרבה על המזבח תכיל שאור או ”‏דבש”‏ (‏ככל הנראה הכוונה לתרכיז תאנים או מיץ פירות)‏ העלול לתסוס (‏ויק ב׳:‏1–16‏)‏.‏

חיפוש פנינים רוחניות

בנ–‏1–א 813

שומן

הסיבה העומדת מאחורי המצווה.‏ במסגרת ברית התורה הדם והשומן נחשבו שניהם כשייכים באופן בלעדי ליהוה.‏ החיים בדם הם,‏ ורק יהוה יכול להעניקם;‏ מכאן שהדם שייך לו (‏ויק י״ז:‏11,‏ 14‏)‏.‏ השומן נחשב לחלק העשיר ביותר בבשר החיה.‏ הקרבת שומן החיה הצביעה ככל הנראה על הכרה בעובדה שהחלקים הטובים ביותר שייכים ליהוה,‏ הנותן בשפע,‏ והמחישה את רצונו של המקריב להעניק לאלוהים את הטוב ביותר.‏ הדבר היה סמל לכך שבני ישראל מעניקים את מיטבם ליהוה,‏ ולכן נאמר שהקטרת השומן על המזבח הייתה עבורו כ”‏מזון”‏ ול”‏ריח ניחוח”‏ (‏ויק ג׳:‏11,‏ 16‏)‏.‏ לכן אכילת שומן הייתה עושק של מה שהיה מקודש לאלוהים,‏ פגיעה בזכויותיו של יהוה.‏ אכילת שומן גררה עונש מוות.‏ אולם בשונה מדם,‏ ניתן היה להשתמש בשומן למטרות אחרות,‏ לכל הפחות במקרה שבו החיה מתה מוות טבעי או נטרפה (‏ויק ז׳:‏23–25‏)‏.‏

16–22 בנובמבר

אוצרות מדבר־אלוהים | ויקרא ד׳ עד ה׳‏

‏”‏תן ליהוה את מיטבך”‏

בנ–‏2–א 527 §9

קורבנות

קורבנות אשם.‏ גם קורבנות אשם הוקרבו בשל חטא,‏ שהרי אשמה מכל סוג שהוא כרוכה בחטא.‏ הם הוקרבו עבור חטאים מיוחדים שבגינם רבצה על הפרט אשמה,‏ והיו שונים מעט מקורבנות חטאת אחרים בכך שנראה שמטרתם הייתה לקיים או להשיג שוב זכות מסוימת.‏ מדובר היה בהפרת זכות של יהוה או זכות של עמו הקדוש.‏ קורבן האשם נועד לפייס את יהוה בכל הנוגע לזכות שהופרה,‏ או להשיג שוב או להשיב זכויות ברית מסוימות לחוטא המתחרט ולפטור אותו מעונש חטאו (‏השווה ישע נ״ג:‏10‏)‏.‏

חיפוש פנינים רוחניות

בנ–‏1–א 1130 §2

קדושה

בעלי חיים ותנובה.‏ בכורי הבקר,‏ הכבש והעז נחשבו קדושים ליהוה ולא ניתן היה לפדותם.‏ היה צריך להקריבם,‏ וחלק מהקורבן הוקצה לכוהנים המקודשים (‏במד י״ח:‏17–19‏)‏.‏ הביכורים והמעשר היו קדושים,‏ כמו גם כל הקורבנות והמתנות המוקדשים לשירות המקדש (‏שמ כ״ח:‏38‏)‏.‏ אסור היה להקל ראש בכל הדברים הקדושים ליהוה או להשתמש בהם בצורה שגרתית.‏ אחת הדוגמאות לכך היא החוק הנוגע למעשר.‏ אם אדם הקצה מעשר,‏ לדוגמה מיבול החיטה שלו,‏ ובהמשך הוא או אחד מבני ביתו נטלו בשגגה חלק ממנו לשימוש ביתי,‏ כמו בישול,‏ האיש היה אשם בהפרת חוק אלוהים בנוגע לדברים קדושים.‏ התורה קבעה שהוא ישלם פיצוי למקדש באותה כמות בתוספת 20 אחוז,‏ וכן יקריב איל תמים מן הצאן.‏ הדבר הביא לרחישת כבוד רב כלפי הדברים הקדושים השייכים ליהוה (‏ויק ה׳:‏14–16‏)‏.‏

23–29 בנובמבר

אוצרות מדבר־אלוהים | ויקרא ו׳ עד ז׳‏

‏”‏ביטוי להודיה”‏

חיפוש פנינים רוחניות

בנ–‏1–א 833 §1

אש

בהקשר למשכן ולבית המקדש.‏ נעשה שימוש באש במסגרת הפולחן במשכן ולימים בבית המקדש.‏ מדי בוקר ובין שני הערבים היה על הכוהן הגדול להקטיר קטורת על מזבח הקטורת (‏שמ ל׳:‏7,‏ 8‏)‏.‏ תורת אלוהים דרשה שהאש על מזבח העולה תבער תמיד (‏ויק ו׳:‏12,‏ 13‏)‏.‏ המסורת היהודית שלפיה אש המזבח הוצתה במקור באורח פלא על־ידי אלוהים אומנם מקובלת על רבים,‏ אך למעשה אין לה תימוכין בכתבי־הקודש.‏ על־פי ההנחיות שמסר יהוה למשה עוד מההתחלה,‏ בני אהרון היו צריכים ’‏לשים אש על המזבח ולערוך עצים על האש’‏ לפני שהניחו את הקורבן על המזבח (‏ויק א׳:‏7,‏ 8‏)‏.‏ היה זה לאחר מינוי כהונת אהרון,‏ ולכן לאחר הקרבת קורבנות המינוי,‏ שאש מאת יהוה,‏ שקרוב לוודאי נבעה מענן שסכך על המשכן,‏ אכלה את הקורבן שהיה על המזבח.‏ לאור זאת,‏ האש הפלאית הופיעה,‏ לא על־ידי הצתת העץ שעל המזבח,‏ אלא בכך ש”‏אכלה את העולה ואת נתחי השומן על המזבח”‏.‏ האש שהמשיכה לבעור על המזבח לאחר מכן הייתה ככל הנראה שילוב של האש שמאת אלוהים והאש שכבר בערה על המזבח (‏ויק ח׳:‏14 עד ט׳:‏24‏)‏.‏ באופן דומה,‏ אש פלאית מאת יהוה אכלה את הקורבנות מייד לאחר תפילתו של שלמה בחנוכת המקדש (‏דהב ז׳:‏1‏;‏ ראה גם שופ ו׳:‏21;‏ מלא י״ח:‏21–39;‏ דהא כ״א:‏26 לדוגמאות נוספות לשימוש שעשה יהוה באש פלאית כאשר קיבל את קורבנות משרתיו)‏.‏

כה–‏א 27 §15

ספר 3 — ויקרא

¹⁵ (‏3)‏ קורבן חטאת נדרש עבור חטאים שנעשו בשגגה,‏ או חטאים שנעשו בטעות.‏ סוג החיה המוקרבת תלוי במי שהחטא שלו מכופר — הכוהן,‏ העם ככלל,‏ נשיא או אדם מן השורה.‏ בשונה מעולות וזבחי שלמים שמקריבים יחידים כקורבנות נדבה,‏ קורבן חטאת הוא בגדר חובה (‏ד׳:‏1–35;‏ ו׳:‏24–30‏)‏.‏

30 בנובמבר עד 6 בדצמבר

אוצרות מדבר־אלוהים | ויקרא ח׳ עד ט׳‏

‏”‏עדות לברכת יהוה”‏

בנ–‏1–א 1207

מינוי

משה רחץ את אהרון ואת בניו של אהרון נדב,‏ אביהו,‏ אלעזר ואיתמר (‏או הורה להם לרחוץ את עצמם)‏ בכיור הנחושת שבחצר ושם על אהרון את בגדי הכוהן הגדול המהודרים (‏במד ג׳:‏2,‏ 3‏)‏.‏ כעת,‏ כשהוא לבוש בלבוש יפהפה,‏ היו על אהרון הבגדים המייצגים את התכונות והאחריות הכרוכות במשרתו.‏ לאחר מכן משח משה את המשכן,‏ את כל ריהוטו וכליו,‏ את מזבח העולה ואת הכיור והכלים הקשורים אליהם.‏ הדבר הקדיש אותם והבדיל אותם אך ורק לשימוש ושירות אלוהים אשר להם ישמשו כעת.‏ לבסוף משח משה את אהרון בכך שיצק שמן על ראשו (‏ויק ח׳:‏6–12;‏ שמ ל׳:‏22–33;‏ תה קל״ג:‏2‏)‏.‏

בנ–‏1–א 1208 §8

מינוי

ביום השמיני,‏ כשהיא ערוכה לגמרי וממונה לתפקיד,‏ ביצעה הכהונה בפעם הראשונה את שירותה (‏ללא סיועו של משה)‏.‏ היה זה לכפרת חטאי עם ישראל,‏ שבהחלט היו צריכים להיטהר,‏ לא רק בגלל החטא המולד,‏ אלא גם מפני שזמן קצר לפני כן נהגו במרדנות בהקשר לעגל הזהב,‏ מה שעורר את מורת רוחו של יהוה (‏ויק ט׳:‏1–7;‏ שמ ל״ב:‏1–10‏)‏.‏ בסיום הטקס הראשון שביצעה הכהונה שזה עתה מונתה,‏ הביע יהוה את שביעות רצונו והראה שהוא מאשר את מינויה לתפקיד בכך ששלח אש פלאית,‏ אש שללא ספק נבעה מעמוד הענן שסכך על המשכן,‏ אשר אכלה את שנותר מן הקורבן על המזבח (‏ויק ט׳:‏23,‏ 24‏)‏.‏

חיפוש פנינים רוחניות

בנ–‏2–א 437 §3

משה

אלוהים מינה את משה למתווך ברית התורה שכרת עם בני ישראל,‏ מעמד אישי וקרוב שמעולם לא היה לאיש לפני אלוהים מלבד לישוע המשיח,‏ מתווך הברית החדשה.‏ משה היזה את דם קורבנות בעלי החיים על ספר הברית,‏ המסמל את יהוה בתור ”‏צד”‏ אחד בברית,‏ ועל העם (‏ללא ספק על זקני העם שייצגו אותו)‏ בתור ה”‏צד”‏ השני.‏ הוא הקריא את ספר הברית באוזני העם,‏ אשר השיבו:‏ ”‏את כל אשר דיבר יהוה נעשה,‏ ונהיה צייתנים”‏ (‏שמ כ״ד:‏3–8;‏ עב ט׳:‏19‏)‏.‏ מתוקף תפקידו כמתווך הייתה למשה הזכות להשגיח על בניית המשכן והכנת כליו,‏ אשר את תבניתו מסר לו אלוהים,‏ ולמנות את הכהונה לתפקידה — למשוח את המשכן ואת אהרון הכוהן הגדול בשמן העשוי על־פי מתכון מיוחד.‏ אז השגיח על הטקסים הרשמיים הראשונים שביצעה הכהונה המוקדשת החדשה (‏שמ פרקים כ״ה עד כ״ט;‏ ויק פרקים ח׳‏ וט׳‏‏)‏.‏