הפניות עבור גיליון פעילות לאסיפת אורח חיינו ושירותנו

7–13 בדצמבר

אוצרות מדבר־אלוהים | ויקרא י׳ עד י״א

‏”‏אהבה ליהוה חזקה יותר מאהבה למשפחה”‏

בנ–‏1‏–‏א 1174

זר

אש זרה וקטורת זרה.‏ בספר ויקרא י׳:‏1 נעשה שימוש בצורת הנקבה של המילה ”‏זר”‏ (‏”‏זרה”‏)‏ בהקשר למעשה שביצעו נדב ואביהוא,‏ בניו של אהרון.‏ הכתוב מוסר שהם הקריבו לפני יהוה ”‏אש זרה,‏ אשר לא ציווה עליהם”‏,‏ ועל כן הוא המית אותם באש (‏ויק י׳:‏2;‏ במד ג׳:‏4;‏ כ״ו:‏61‏)‏.‏ לאחר מכן אמר יהוה לאהרון:‏ ”‏אל תשתה יין או שיכר,‏ אתה ובניך איתך,‏ בהיכנסכם אל אוהל מועד,‏ פן תמותו.‏ זוהי חוקת עולם לדורותיכם.‏ כך הוא כדי להבדיל בין הדבר הקדוש ובין המחולל ובין הדבר הטמא ובין הטהור,‏ וללמד את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר אליהם יהוה ביד משה”‏ (‏ויק י׳:‏8–11‏)‏.‏ נראה כי הדבר מלמד שנדב ואביהוא היו שיכורים,‏ ולכן העזו להקריב אש שלא לפי צו אלוהים.‏ הקרבת האש הייתה ככל הנראה לא־חוקית בגלל המועד,‏ המקום או האופן שבהם הוקרבה,‏ או ייתכן שהיה מדובר בקטורת שרוקחה במתכון שונה מזה המפורט בשמות ל׳:‏34,‏ 35‏.‏ שכרותם לא הייתה אמתלה לחטאם.‏

חיפוש פנינים רוחניות

בנ–‏1‏–‏א 111 §5

בעלי חיים

הגבלות תזונתיות אלו חלו אך ורק על מי שהיו כפופים לתורת משה,‏ שהרי בספר ויקרא י״א:‏8 נאמר:‏ ”‏טמאים הם לכם”‏,‏ כלומר לבני ישראל.‏ כאשר בוטלה תורת משה על בסיס מותו של המשיח ישוע כקורבן,‏ בוטלו האיסורים,‏ ושוב יכלו כל בני האדם להחשיב עצמם כמי שכפופים לאותה הוראה רחבה שניתנה לנוח לאחר המבול (‏קול ב׳:‏13–17;‏ בר ט׳:‏3,‏ 4‏)‏.‏

14–20 בדצמבר

אוצרות מדבר־אלוהים | ויקרא י״ב עד י״ג

‏”‏למד מהחוקים באשר לצרעת”‏

בנ–‏2‏–‏א 238 §3

צרעת

בבגדים ובבתים.‏ צרעת עלולה הייתה לפשות גם בבגדי צמר או פשתן,‏ או בפריטי עור.‏ הנגע יכול היה להיעלם באמצעות שטיפה,‏ והיו סידורים לגבי הכנסת הפריט להסגר.‏ אולם אם דבק בו הכתם הירוק־צהבהב או האדמדם,‏ הייתה זו צרעת ממארת והיה צריך לשרוף את הפריט (‏ויק י״ג:‏47–59‏)‏.‏ אם הופיעו שקערוריות ירוקות־צהבהבות או אדמדמות על אחד מקירות הבית,‏ הטיל הכוהן הסגר על הבית.‏ ייתכן שהיה צריך להוציא את האבנים הנגועות ולדאוג שפנים הבית יגורד,‏ ולהשליך את האבנים והמלט שגורד במקום טמא מחוץ לעיר.‏ אם שב הנגע,‏ הוכרז הבית כטמא ונהרס,‏ והחומרים הושלכו במקום טמא.‏ אולם עבור בית שהוכרז כטהור היה קיים סידור של טיהור (‏ויק י״ד:‏33–57‏)‏.‏ יש הסבורים כי הצרעת שדבקה בבגדים או בבתים הייתה סוג של עובש או טחב,‏ אך בעניין זה קיימת אי־ודאות.‏

21–27 בדצמבר

אוצרות מדבר־אלוהים | ויקרא י״ד עד ט״ו

‏”‏עבודת יהוה דורשת טוהר”‏

בנ–‏1‏–‏א 263

רחצה

בני ישראל ככלל נדרשו לבצע רחצה פולחנית מסיבות שונות.‏ נחשב ל”‏טמא”‏ והיה צריך להתרחץ כל מי שנרפא מצרעת,‏ כל מי שבא במגע עם דברים שנגע בהם ”‏זב”‏,‏ גבר שהייתה לו פליטת זרע,‏ אישה לאחר שקיבלה וסת או שהייתה לה הפרשת דם,‏ או כל מי שקיים יחסי מין (‏ויק י״ד:‏8,‏ 9;‏ ט״ו:‏4–27‏)‏.‏ אדם ששהה באוהל שבו הייתה גווייה,‏ או נגע בגווייה,‏ נחשב ”‏טמא”‏ והיה צריך להיטהר במי טיהור.‏ מי שסירב לציית לחוק היה צריך ’‏להיכרת מקרב הקהל,‏ כי את מקדש יהוה טימא’‏ (‏במד י״ט:‏20‏)‏.‏ הולם אפוא שנעשה שימוש סמלי במושג רחצה לתיאור מעמד טהור לפני יהוה (‏תה כ״ו:‏6;‏ ע״ג:‏13;‏ ישע א׳:‏16;‏ יחז ט״ז:‏9‏)‏.‏ לרחצה בדבר האמת של יהוה,‏ המסומל על־ידי מים,‏ יש כוח לטהר (‏אפס ה׳:‏26‏)‏.‏

בנ–‏2‏–‏א 372 §2

וסת

האישה נחשבה טמאה גם במהלך הפרשת דם חריגה או הפרשת דם הנמשכת ”‏יותר מן הזמן הרגיל של הווסת שלה”‏.‏ בזמנים אלה היא טימאה את החפצים שעליהם שכבה או ישבה,‏ ומי שנגעו בחפצים אלה הפכו טמאים גם הם.‏ כאשר הפסיקה ההפרשה החריגה היה על האישה למנות שבעה ימים ואחרי כן היא נחשבה לטהורה.‏ ביום השמיני הביאה שני תורים או שתי יונים צעירות לכוהן,‏ אשר הציג את אחת הציפורים בפני יהוה כקורבן חטאת ואת השנייה כעולה,‏ וכך כיפר עליה (‏ויק ט״ו:‏19–30‏;‏ ראה טהור,‏ טוהר)‏.‏

בנ–‏1‏–‏א 1133

מקום קדוש

2.‏ אוהל מועד ולימים בית המקדש‏.‏ המתחם כולו,‏ לרבות חצר המשכן וחצרות המקדש,‏ היה מקום קדוש (‏שמ ל״ח:‏24;‏ דהב כ״ט:‏5;‏ מהש כ״א:‏28‏)‏.‏ הפריטים העיקריים שהיו בחצר היו מזבח העולה וכיור הנחושת.‏ הללו היו קדושים.‏ רק מי שהיו טהורים מבחינה פולחנית היו רשאים להיכנס לחצר המשכן בכל עת;‏ כמו כן,‏ איש לא יכול היה להיכנס לחצרות בית המקדש בהיותו טמא.‏ לדוגמה,‏ אישה שהייתה באותו זמן טמאה לא הייתה יכולה לגעת בכל דבר קדוש או להיכנס אל המקום הקדוש (‏ויק י״ב:‏2–4‏)‏.‏ טומאה ממושכת מצד בני ישראל נחשבה ככל הנראה גם היא לדבר המטמא את המשכן (‏ויק ט״ו:‏31‏)‏.‏ מי שהקריבו קורבנות טיהור מצרעת היו יכולים להביא את קורבנותיהם רק עד פתח החצר (‏ויק י״ד:‏11‏)‏.‏ אף אדם טמא לא יכול היה לאכול מזבח שלמים במשכן או בבית המקדש,‏ שהרי העונש לכך היה מוות (‏ויק ז׳:‏20,‏ 21‏)‏.‏

חיפוש פנינים רוחניות

בנ–‏1‏–‏א 665 §5

אוזן

בעת מינוי הכהונה בישראל נצטווה משה לקחת חלק מדם איל המינוי ולשים אותו על תנוך אוזנם הימנית של אהרון ושל כל אחד מבניו,‏ וכן על ידם הימנית ורגלם הימנית.‏ הדבר הצביע על כך שהמתרחש שם היה צריך להשפיע ישירות על הדברים שישמעו,‏ המלאכה שיבצעו והדרך שבה יתהלכו (‏ויק ח׳:‏22–24‏)‏.‏ באופן דומה,‏ במקרה של מצורע שנטהר ציינה התורה שהכוהן היה צריך לשים על תנוך אוזנו הימנית של המצורע חלק מדם האיל שהוקרב כקורבן אשם,‏ וכן חלק מהשמן שהוקרב (‏ויק י״ד:‏14,‏ 17,‏ 25,‏ 28‏)‏.‏ סידור בעל אופי דומה נעשה עבור אדם שרצה להמשיך להיות משועבד לאדונו לעולם.‏ במקרה זה הובא העבד אל המזוזה,‏ והיה על אדונו לנקב את אוזנו במרצע.‏ סימן ניכר זה שהוטמע באיבר השמיעה ככל הנראה סימל את רצון העבד להמשיך להישמע לאדונו (‏שמ כ״א:‏5,‏ 6‏)‏.‏