כיצד להתמודד עם אונס?
לפני שלושים־ושלוש שנה נאנסה מרים באיומי סכין. כיום, לבה פועם במהירות וכפות־ידיה מזיעות כשהיא מנסה לתאר זאת. ”זה הדבר המשפיל ביותר שאשה עלולה לחוות”, היא אומרת על סף דמעות. ”זהו מעשה מכוער ונורא”.
האונס עלול להיות אחד האירועים ההרסניים ביותר בחייו של אדם מבחינה רגשית, והשלכותיו עלולות להימשך כל החיים. באחד המחקרים, כשליש מן הנאנסות שרואיינו סיפרו ששקלו לשים קץ לחייהן, ורובן המכריע אמרו כי החוויה שינתה אותן לצמיתות.
ההשפעות עלולות להיות טראומטיות במיוחד, אם האשה הכירה את התוקף. הסבירות שאשה שנאנסה בידי מכר תקבל סיוע מאחרים, נמוכה, כיון שלא תספר לאיש את שאירע, ואם תספר, איש לא יאמין כי נאנסה. מאחר שנפגעה מידי אדם שבטחה בו, סביר מאוד שתאשים את עצמה ותפקפק בכושרה לתהות על קנקנם של אחרים.
קבלי עזרה
נפגעות־אונס רבות מגיבות תחילה בהלם ובהתכחשות. אשה נאנסה זמן קצר לפני מבחן חשוב במכללה. היא דחקה את הנושא ממחשבותיה, עד לאחר המבחן. אשה אחרת שנפלה קרבן לאונס, אמרה: ”אינני מרשה לעצמי לזכור אף רגע מן האונס, משום שהאיש שהכרתי ושבו בטחתי הפך להיות תוקפי, ממש לנגד עיני. לא ידעתי שניתן להיאנס בידי אדם שאת מכירה. יתכן שהדבר נשמע טפשי, אך התפכחות זו הותירה אותי ללא תקווה. חשתי כה בודדה”.
ישנן נשים הממשיכות להתכחש לאשר אירע, בכך שאינן מספרות לאיש שנאנסו. הן מדחיקות את התקיפה במשך שנים, דבר המעכב את תהליך השיקום וגורם בעיות נפשיות אחרות, שייתכן שהנפגעת אינה מקשרת בינן לבין האונס.
לרוב, תהליך השיקום אינו מתחיל, עד אשר מדברים על כך עם אחרים. ידיד שבו את בוטחת עשוי לעזור לך להיווכח, שמה שאירע לך היה באמת מעשה־אונס ולא קרה באשמתך. מימרה עתיקה אומרת: ”בכל עת אוהב הרֵע, ואח לצרה ייוולד”. (משלי י״ז:17) יתר על כן, אדם מבוגר מבחינה רוחנית עשוי להיות ”כמַחבֵא רוח וסֵתֶר זרם”. (ישעיהו ל״ב:2) יש קרבנות שהפנייה למרכז לנפגעות־אונס, או לייעוץ מקצועי, תסייע להן להבין את רגשותיהן ולהתמודד עימם.
נפגעות־אונס רבות חוששות לשוחח עם אחרים על האונס בשל רגשות־אשמה, במיוחד אם הדבר גרם להן גירוי מיני. יתכן שהן חשות מזוהמות, חסרות־ערך ומאשימות את עצמן באונס — על אף העובדה שהאשם היחידי הוא האנס.
”העובדה שהיתה לי חברה טובה שיכולתי לשוחח עימה, עזרה לי מאוד”, אמרה מרים, אשר בטחה בחברה לאמונה. ”יכולתי לשוחח עימה מבלי לחוש מזוהמת, או שמודבק עלי אות־קלון כיון שנאנסתי”.
תימכו בה!
לעומת זאת, יהא זה לא־נבון ולא־מתחשב אם ידידי הנאנסת ינסו למתוח עליה ביקורת, או ליטול לידיהם את הזכות להחליט ”אם היא אכן נאנסה”. לעולם אל תרמזו שהיא נהנתה מן המעשה, או שהיתה לא־מוסרית. הדבר החשוב ביותר שידיד יכול לעשות, כשהוא מתבקש לעזור, הוא להאמין לה. הרגע אותה. הייה נכון להקשיב לה כשהיא תרצה לשוחח על כך, אך אל תלחץ עליה לספר פרטים.
אם האונס אירע לאחרונה, חברים יכולים לסייע לנאנסת לזכות בסיוע רפואי ולהציע לה מקום־מבטחים, שבו תוכל להישאר. עודד אותה לדווח על האונס, אך השאר את ההחלטות בידיה. לא מכבר היתה במצב שבו נטלו ממנה בכוח כל שליטה על הנעשה. הרשה לה ליטול שוב לעצמה חלק מאותה שליטה, בהניחך לה להחליט מה יהיה צעדה הבא.
משפחותיהן של נפגעות־אונס חייבות להימנע מן הדחף להגיב בצורה רגשית למצב. יתכן שירצו להאשים אדם מסוים על שהאונס אירע, או יבקשו לנקום באנס. אך, אף אחד מאותם צעדים לא יסייע לקרבן. (דברים ל״ב:35) האשמת אדם אחר, מלבד האנס עצמו, במעשה־האונס היא חסרת־תועלת, ובקשת נקם היא מסוכנת. הדבר יגרום לנפגעת לדאוג לשלום יקיריה, במקום להתרכז בשיקומה היא.
על המשפחה גם להיות מודעת לכך, שנאנסות רבות משנות את יחסן למין אחרי האונס. לגבי הנאנסת, המין הפך לנשק, וייתכן שתקופה מסוימת יקשה עליה לקיים יחסי־מין גם עם אדם שהיא אוהבת ושבו היא בוטחת. מסיבה זו, אל לבעל לדחוק באשתו לשוב ולקיים עימו יחסי־מין, בטרם תהיה מוכנה לכך. עצת כתבי־הקודש היא: ”וכן אתם, הבעלים, חיו יחד עימהן בידיעה שהאשה היא כלי חלש [עדין] יותר”. (פטרוס א׳. ג׳:7) בני־המשפחה יכולים להיות לעזר, בכך שיבנו את תחושת הערך־העצמי של האשה הצעירה, יוכיחו לה שהם אוהבים ומכבדים אותה למרות מה שאירע. יהא צורך בתמיכה ממושכת, משום שהנאנסת עוברת לעתים תהליך ארוך בדרך להחלמה רגשית.
ההתמודדות עם פחד ודיכאון
נשים שנאנסו אומרות, שהתגובה המוחצת ביותר שלהן היא הפחד. רוב נפגעות־האונס כלל לא ציפו להישאר בחיים לאחר האונס. מאוחר יותר, הן עלולות לחשוש שתֵאנסנה שנית, או שתפגושנה את האנס באקראי.
הפחד שחשים במהלך האונס עלול לשוב ולהתעורר דרך קולות, ריחות ומקומות דומים. אם האשה נאנסה בסימטה, אפשר שתחשוש להיכנס לסימטאות. אם נאנסה בביתה, יתכן שלעולם שוב לא תחוש ביטחון באותו בית, ועקב כך תיאלץ לעבור דירה. אפילו ריח אפטר־שייב דומה לזה שבו השתמש האנס, עלול לגרום לפרץ זכרונות מרים.
אף־על־פי שמקרי־אונס מעטים בלבד מסתיימים בהריון, נשים רבות חוששות מפני אפשרות זו. רבות אחרות חוששות בצדק, שמא נדבקו במחלת־מין. כמחציתן חשות דיכאון, חוסר־אונים וחוסר ערך־עצמי, תחושות העלולות להימשך מספר שבועות, או מספר חודשים. הן עלולות להילחם בחרדות, בפחדים ובהתקפות־היסטריה.
אמת, נשים אינן מסוגלות תמיד להימנע מאונס, אך עם הזמן יש לאל ידן להשתלט על מחשבותיהן, רגשותיהן ותגובותיהן למעשה. ביכולתן ללמוד להמיר את המחשבות השליליות בדעות חיוביות על עצמן.
”במקום לומר לעצמך עד כמה את חלשה, חסרת־ערך או חסרת־אונים, לימדי לומר לעצמך כמה טוב את מסתדרת ואיזו כיברת־דרך עשית מאז אי־השקט שלאחר האונס”, אמרה לינדה לדריי בספרה Recovering From Rape (ההתאוששות מן האונס). ”כל יום שאת חשה פחות מחשבות ורגשות שליליים, אימרי לעצמך, ’אני שוב לומדת לשלוט במצב’”.
ניתן להתמודד עם הפחד, אם לומדים לזהות מה בדיוק גורם אותו. כאשר הנאנסת מזהה את הגורם, היא יכולה לשאול את עצמה אם יש לפחד אחיזה במציאות. לדוגמה, אם היא רואה אדם דומה לאנס, היא עשויה להזכיר לעצמה שהוא אינו האנס, וכי אין הוא מתכוון להרע לה.
שיטה מומלצת נוספת להתמודד עם הפחד, היא הקהייה שיטתית של הרגישות. הנאנסת עשויה לערוך רשימה של פעילויות ומצבים שמהם היא מפחדת, בדרגה אותם מן הפחות מפחידים ועד למפחידים ביותר. היא יכולה לדמיין את עצמה במצב הפחות מלחיץ, עד שלא עוד ייראה לה מפחיד. כך תמשיך למצב הבא ברשימה, עד שתחוש נינוחה בהרהרה בכל המצבים.
בעזרת ידיד או ידידה, תוכל היא להתקדם ולבצע את הפעילויות הללו גם במציאות, למשל לצאת בלילה מן הבית, או להישאר לבד. ברבות הימים, תוכל היא לשלוט בפחדיה עד כי לא עוד ישפיע על שיגרת חייה היומיומיים. אולם, פחד מפני מספר פעילויות — כמו הליכה בסימטה חשוכה בלילה — הינו מוצדק, ואין כל טעם לנסות להתגבר על המתח שבמצבים מן הסוג הזה.
הכוונת הזעם
נפגעות־אונס חשות גם ריגשות זעם, שתחילה עלולים להיות מכוונים כלפי כל הגברים, אך עם הזמן הם מתמקדים בדרך־כלל באנס. לרוב, אנשים זועמים פוגעים ללא־הבחנה. אחרים מגיבים בהדחקת רגשותיהם. אולם, ניתן לכוון את הזעם לנתיבים בונים, והאופן שבו מתמודדת האשה עם כעסה עשוי לסייע בשיקומה. הכתוב אומר: ”ריגזו ואל תחטאו”. — תהלים ד׳:5.
ראשית, אל לנאנסות לחשוש להביע את כעסן. הן יכולות לשוחח על כך עם אחרים. מעורבותן בהליכים משפטיים, או כתיבתן יומן, עשויות להוות עבורן פורקן לזעם. הן גם יכולות לפרוק את זעמן בפעילות גופנית, כגון טניס, ’מטקות’, כדור־יד, הליכה, ריצה, רכיבה על אופניים או שחייה, המועילים גם להתגבר על דיכאון.
את יכולה לשלוט שוב בנעשה בחייך.
מה ישים קץ לאונס?
כדי לשים קץ לאונס, אין די בכך שנשים יתחבאו מפני אנסים, או ישיבו מלחמה שערה. ”הגברים הם האנסים, ובידי הגברים ככלל לשים קץ לאונס”, אמר המחבר טימותי בנקה בספרו Men on Rape (גברים מדברים על אונס).
האונס לא יגיע לקיצו, כל עוד ימשיכו הגברים להתייחס לנשים כאל אובייקט מיני, וכל עוד לא יבינו כי מערכת־יחסים מוצלחת אינה תלויה בשתלטנות אלימה. במישור האישי, גברים בוגרים יכולים לשאת קולם ולהשפיע על גברים אחרים. הן גברים והן נשים יכולים לסרב להקשיב לבדיחות על רקע מיני, לצפות בסרטים המציגים תוקפנות מינית, או לתמוך בפירסומאים המנצלים את המין למכירת מוצרים. כתבי־הקודש מייעצים: ”וכיאה לקדושים, אף לא תעלו על דל שפתיכם מעשי זנות וכל טומאה או תאוותנות; גם לא ניבול־פה ושיחת סיכלות או התלוצצות, דברים שאינם יאים, אלא קול תודה”. — אפסים ה׳:3, 4.
הורים יכולים ללמד את ילדיהם לכבד נשים, בהציבם בכך דוגמה אישית. הם יכולים ללמד את בניהם להתייחס לנשים כשם שיהוה אלהים מתייחס אליהן. הוא אינו נושא פנים. (דברים י׳:17) הורים יכולים ללמד את ילדיהם להתיידד עם נשים ולחוש נינוחים במחיצתן. ביכולתם ללמד את ילדיהם שיחסי־מין הם מעשה עדין של אהבה, שהוא נחלתם של בני־זוג נשואים בלבד. ההורים יכולים להבהיר שאין להסכין לאלימות, וכי שתלטנות על הזולת אינה ראויה להערכה. (תהלים י״א:5) הם עשויים לעודד את ילדיהם לשוחח עימם בפתיחות על נושאים הקשורים במין, ולא להיכנע ללחצים מיניים.
בעיה שתבוא בקרוב על פתרונה
אולם, האונס לא יגיע לקיצו ללא שינויים מהפכניים בחברה העולמית. ”האונס אינו רק בעיה אישית, אלא בעיה משפחתית, חברתית ולאומית”, אומרת התחקירנית לינדה דריי.
המקרא מבטיח כי תקום חברה אנושית כלל־עולמית, שבה לא יהיה זכר לאלימות, ובה שוב לא ’ישלוט האדם באדם לרע לו’. (קהלת ח׳:9; ישעיהו ס׳:18) ממשמש ובא היום שבו לא עוד יסבול יהוה אלהים את השימוש־לרעה בכוח, שאחד מצורותיו הוא האונס. — תהלים ל״ז:9, 20.
בחברת העולם החדש, יחונכו כל בני־האדם להיות רודפי־שלום ויאהבו איש את רעהו ללא הבדלי מין, גזע או לאום. (ישעיהו נ״ד:13) בעת ההיא, הענווים יחיו ללא פחד מפני חברים או זרים, ”ויתענגו על רוב שלום”. — תהלים ל״ז:11.
[מסגרת בעמוד 22]
אם נאנסת
□ בקשי עזרה רפואית.
□ אם את רוצה בכך, בקשי שיועצת מן המרכז לנפגעות־אונס תתלווה אלייך בכל ההליכים הרפואיים והחוקיים, אם הדבר אפשרי.
□ התקשרי למשטרה מוקדם ככל האפשר. יועצים ממליצים לדווח למשטרה לשם שמירה על בטחונך האישי ועל בטחונן של נשים אחרות. דיווח אין משמעו תביעה לדין. אך, אם תרצי להגיש תביעה מאוחר יותר, לא יהיה לעניינך תוקף רב אם תדווחי מאוחר.
□ שימרי על ראיות. אל תתקלחי, אל תחליפי את בגדייך, אל תחפפי את ראשך או תסתרקי, ואל תמחקי את טביעות אצבעותיו או רגליו של האנס לאחר־מעשה.
□ הצוות הרפואי יאסוף ראיות ויערוך בדיקות לאיבחון מחלת־מין מדבקת, או הריון. אם הם מציעים לך גלולות למניעת ההריון, הידועות גם בשם ’הגלולה של הבוקר שאחרי’, על נשים יראות־אלהים להיות מודעות לכך שגלולות אלה גורמות לגוף להפיל את הביצית המופרית.
□ עשי כל שלאל ידך כדי לחוש בטוחה — החליפי את מפתחות ביתך, הישארי עם ידידים, חיסמי את דלתך — גם אם נראה שאת מגזימה.
□ מעל לכל, פני למקרא לשם נחמה, התפללי ליהוה, אפילו קיראי בקול בשמו במהלך האונס ואחריו. הישעני על זקני־קהילה וחברים קרובים אחרים לשם תמיכה. אם הדבר אפשרי, בקרי באסיפות וחפשי לך שותפים לעבודת־אלהים בין חברייך לאמונה.