שאלות של קוראים

מדוע המקרא אומר שמי שנתקפת על־ידי אנס צריכה לצעוק?‏a

מי שלא עבר אישית את החוויה המזעזעת של תקיפה אכזרית מצד אנס,‏ לא ממש יכול להבין את ההרס שהאונס עלול לגרום לחיי הפרט.‏ התקיפה כל כך מפחידה עבור הקורבן,‏ עד כדי כך שהיא עלולה להיות מושפעת ממנה קשות לשארית חייה.‏ משיחית צעירה שלפני מספר שנים הותקפה על־ידי אנס מספרת:‏ ”‏אין מילים בפי כדי לתאר את הפחד התהומי שחשתי באותו לילה ואת הטראומה שהייתי צריכה להתגבר עליה מאז המקרה”‏.‏ ניתן אפוא להבין מדוע רבים מעדיפים אפילו לא לחשוב על נושא מצמרר זה.‏ ובכל זאת,‏ סכנת האונס היא מציאות בעולם מרושע זה.‏

המקרא אינו נמנע מלהזכיר כמה מקרי אונס וניסיונות אונס מן העבר (‏בראשית י״ט:‏​4–11;‏ ל״ד:‏​1–7;‏ שמואל ב׳.‏ י״ג:‏​1–14‏)‏.‏ זאת ועוד,‏ הוא גם מייעץ מה יש לעשות במקרה של תקיפה על־ידי אנס.‏ עמדת התורה בעניין זה כתובה בדברים כ״ב:‏​23–27‏.‏ הכתוב עוסק בשני מצבים.‏ במקרה הראשון,‏ גבר מצא בחורה צעירה בעיר ושכב איתה.‏ האישה לא צרחה או צעקה לעזרה.‏ אי לכך,‏ נקבע שהיא אשמה,‏ ”‏על דבר אשר לא צעקה בעיר”‏.‏ לו צעקה,‏ היתה קיימת האפשרות שאנשים בסביבה יבואו לעזרתה.‏ במקרה השני,‏ גבר מצא בחורה בשדה,‏ ושם ”‏החזיק בה.‏.‏.‏ ושכב עימה”‏.‏ האישה ניסתה להגן על עצמה ו”‏צעקה”‏,‏ אך ”‏אין מושיע לה”‏.‏ שלא כמו במקרה הראשון,‏ ברור שבמקרה זה האישה לא נכנעה למעשהו של התוקף.‏ היא התנגדה לו נמרצות וצעקה לעזרה.‏ אך למרות הכול,‏ הוא הכריע אותה.‏ צעקותיה הוכיחו שהיא היתה קורבן שהתנגד למעשה;‏ היא לא היתה אשמה בפשע.‏

אף־על־פי שהמשיחיים כיום אינם כפופים לתורת משה,‏ העקרונות שבה מספקים להם הדרכות.‏ הכתוב לעיל מדגיש את החשיבות של ההתנגדות ושל הזעקות לעזרה.‏ צרחות במקרה של תקיפה על־ידי אנס עדיין נחשבות לקו פעולה מעשי ונבון.‏ מומחה למניעת פשיעה ציין:‏ ”‏כאשר אישה מותקפת,‏ הנשק הטוב ביותר שיש לה הוא הריאות שלה”‏.‏ צעקותיה יכולות למשוך תשומת לב מצד האנשים בסביבה ואלה עשויים לבוא לעזרתה,‏ או שהצרחות יכולות להבהיל את התוקף ולהבריח אותו.‏ משיחית צעירה שהותקפה על־ידי אנס אמרה:‏ ”‏צרחתי בכל הכוח,‏ והוא התרחק.‏ כשהוא עוד פעם ניסה להתקרב אלי,‏ צרחתי והתחלתי לרוץ.‏ פעם חשבתי לעצמי,‏ ’‏מה יעזרו לי צרחות כשגבר חזק תופס אותי ויש לו רק דבר אחד בראש?‏’‏ אבל ראיתי שזה עובד!‏”‏

אפילו במקרה הטרגי שהגבר מכריע את האישה ומבצע בה את זממו,‏ המאבק והצרחות אינם לשווא.‏ להיפך,‏ הדבר מוכיח שהיא עשתה כל שביכולתה להתנגד לתוקף (‏דברים כ״ב:‏26‏)‏.‏ למרות החוויה הקשה,‏ אותה אישה עדיין יכולה להחזיק במצפון נקי,‏ לשמור על כבוד עצמי ולהיות בטוחה שהיא טהורה בעיני אלוהים.‏ המקרה המחריד אולי יותיר בה פצעים רגשיים,‏ אבל עצם הידיעה שהיא עשתה כל שביכולתה כדי להתנגד לתוקף,‏ תעזור לה להחלים בהדרגה.‏

כדי להבין את ייחוס הכתוב בדברים כ״ב:‏​23–27‏,‏ עלינו לזכור שאותו קטע קצר אינו מכסה את כל המצבים האפשריים.‏ למשל,‏ אין בו התייחסות למצב שבו המותקפת אינה מסוגלת לצעוק כי היא אילמת,‏ חסרת הכרה או משותקת מפחד,‏ או משום שהאנס מכסה את פיה בידו או בסרט הדבקה ובכוח מונע בעדה מלצעוק.‏ אך הואיל ויהוה יכול לשקול את כל הגורמים וגם להבחין במניעים,‏ הוא מטפל במקרים אלה בהבנה ובצדק,‏ שהרי ”‏כל דרכיו משפט”‏ (‏דברים ל״ב:‏4‏)‏.‏ הוא מודע למה שבאמת התרחש ולמאמציה של הקורבן להתנגד לתוקף.‏ לכן,‏ קורבן אונס שלא היתה מסוגלת לצעוק אך עשתה כל מה שהיה ביכולתה במסגרת הנסיבות,‏ יכולה להותיר את העניין בידי יהוה (‏תהלים נ״ה:‏23;‏ פטרוס א׳.‏ ה׳:‏7‏)‏.‏

ובכל זאת,‏ ישנן נשים משיחיות שהותקפו ונאנסו,‏ ורגשי האשמה לא נותנים להן מנוחה.‏ במחשבה לאחור הן מרגישות שהיה עליהן לעשות יותר כדי למנוע את המקרה.‏ אבל במקום להאשים את עצמן,‏ נשים אלה יכולות להתפלל ליהוה,‏ לבקש ממנו עזרה ולבטוח בחסדו הרב (‏שמות ל״ד:‏6;‏ תהלים פ״ו:‏5‏)‏.‏

לפיכך,‏ נשים משיחיות המתמודדות עם פצעים רגשיים שנגרמו מתקיפת אנס יכולות להיות בטוחות שיהוה מבין לגמרי את הרגשות הכואבים שהן סובלות.‏ מובטח להן בדבר־אלוהים:‏ ”‏קרוב יהוה לנשברי לב,‏ ואת דכאי רוח יושיע”‏ (‏תהלים ל״ד:‏19‏)‏.‏ סיוע נוסף בהתמודדות עם הטראומה עשוי לבוא מצד אחים לאמונה בקהילה המשיחית שיכולים לתמוך בכנות,‏ תוך הבנה ובעדינות (‏איוב כ״ט:‏12;‏ תסלוניקים א׳.‏ ה׳:‏14‏)‏.‏ יתרה מזו,‏ מאמצים מצד קורבנות התקיפה עצמן להתרכז במחשבות חיוביות יעזרו להן להרגיש את ”‏שלום אלוהים הנשגב מכל שכל”‏ (‏פיליפים ד׳:‏​6–9‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏