שאלות של קוראים
המקרא מציין שדרושים לפחות שני עדים כדי לבסס האשמה (במ׳ ל״ה:30; דב׳ י״ז:6; י״ט:15; מתי י״ח:16; טימ״א ה׳:19). אך תחת תורת משה, אם איש אנס נערה מאורסת ”בשדה” והיא צעקה, היא הייתה חפה מאשמת ניאוף ואילו הוא לא היה חף מאשמה. מתוך הנחה שאחרים לא היו עדים לאונס, מדוע היא הייתה חפה מאשמה והוא היה אשם?
המתואר בדברים כ״ב:25–27 אינו עוסק בעיקרו בהוכחת האשמה של האיש, שכן הדבר כבר היה ידוע. חוק זה התמקד במתן בסיס לחפותה של האישה. שים לב להקשר.
הפסוקים הקודמים עוסקים באיש שקיים יחסי מין עם אישה מאורסת ”בעיר”. בעשותו כן היה אשם בניאוף, שהרי האישה המאורסת נחשבה לנשואה. ומה לגבי האישה? היא ”לא צעקה בעיר”. אילו הייתה עושה כן, אחרים ודאי היו שומעים אותה ומגנים עליה. אך היא לא צעקה. לפיכך היא הייתה שותפה למעשה הניאוף, ולכן שניהם נמצאו אשמים (דב׳ כ״ב:23, 24).
בהמשך מוצג בתורה מצב שונה: ”ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה, והחזיק בה האיש ושכב עימה, ומת האיש אשר שכב עימה לבדו. ולנערה לא תעשה דבר. אין לנערה חטא מוות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצָחו נפש. כן הדבר הזה. כי בשדה מְצאה. צעקה הנערה המאורשה, ואין מושיע לה” (דב׳ כ״ב:25–27).
במקרה זה נהנתה האישה מחמת הספק. באיזה מובן? ההנחה הייתה שהיא ’צעקה ולא היה מושיע לה’. מכאן שהיא לא נאפה. האיש, לעומת זאת, היה אשם באונס ובניאוף מפני ש”החזיק בה... ושכב עימה”, האישה המאורסת.
לכן, אף־על־פי שחוק זה מתמקד בחפותה של האישה, הכתוב מציג בצדק את האיש כאשם באונס ובניאוף. אנו יכולים להיות בטוחים שהשופטים בדקו את העניין היטב והגיעו להחלטה בהתאם לסטנדרט שעליו חזר אלוהים שוב ושוב בצורה ברורה (דב׳ י״ג:15; י״ז:4; שמ׳ כ׳:14).