הם עשו את רצון יהוה
האיש הגדול ביותר עושה עבודה פשוטה
ישוע ידע ששעותיו האחרונות עם שליחיו יקרות מפז. עוד מעט ייעצר ואמונתו תיבחן כפי שלא נבחנה מימיו. עוד ידע שצפונות לו ברכות נאדרות. עד מהרה יגביהו אלוהים, ישיבו לימינו ויתן לו את ”השם הנעלה על כל שם, למען תכרע בשם ישוע כל ברך, בשמים ובארץ ומתחת לארץ” (פיליפים ב׳:9, 10).
ואולם, לא חרדה מפני מותו הקרב ולא כמיהה לגמול המובטח הסיחו את דעתו מצורכי השליחים. הוא ”אהב אותם עד תום”, כתב יוחנן בספר הבשורה שלו (יוחנן י״ג:1). בשעות חייו האחרונות והמכריעות כאדם מושלם, לימד את שליחיו לקח רב חשיבות.
שיעור בענווה
השליחים היו עם ישוע בעליית גג בירושלים כדי לחגוג את הפסח. בעבר שמע אותם ישוע מתווכחים בשאלה מי הגדול בהם (מתי י״ח:1; מרקוס ט׳:33, 34). הוא שוחח איתם בנידון והשתדל לתקן את השקפתם (לוקס ט׳:46). אלא שהפעם הדגיש את הלקחים בשיטה אחרת — לא רק בדיבורים על ענווה. אלא גם בהדגמה מעשית.
ישוע ”קם מן הסעודה ופשט את בגדיו”, כותב יוחנן, ”לקח מגבת וחגר את עצמו; אחר כך יצק מים בקערה והחל לרחוץ את רגלי התלמידים ולנגבן במגבת שהיה חגור בה” (יוחנן י״ג:4, 5).
במזרח התיכון, המתאפיין באקלים חם ובדרכים מאובקות, נהוג היה להתהלך בסנדלים. כשנכנסו אורחים לביתו של אדם פשוט, קיבל את פניהם המארח ונתן להם קערות ומים כדי שירחצו את רגליהם. בבתי עשירים רחצו העבדים את רגלי האורחים (שופטים י״ט:21; שמואל א׳. כ״ה:40–42).
ישוע ושליחיו לא היו בעליית הבית בחזקת אורחים. לא היה מארח שיגיש להם קערות, ולא עבדים שירחצו את רגליהם. כשהחל ישוע לרחוץ את רגליהם נבוכו השליחים. הנה הגדול בהם עושה את העבודה הפשוטה מכל!
בתחילה לא היה מוכן פטרוס שישוע ירחץ את רגליו. אך ישוע אמר לו: ”אם לא ארחץ אותך אין לך חלק איתי”. לאחר שרחץ את רגליהם של כל השליחים אמר: ”יודעים אתם מה עשיתי לכם? אתם קוראים לי רבי ואדון; יפה אתם עושים, שכן אני הוא. לכן אם אני, האדון והמורה, רחצתי את רגליכם, גם אתם חייבים לרחוץ זה את רגלי זה, כי מופת נתתי לכם כדי שתעשו גם אתם כמו שעשיתי לכם” (יוחנן י״ג:6–15).
ישוע לא הנהיג טקס של רחיצת רגליים, אלא עזר לשליחיו לאמץ גישה חדשה — רוח של ענווה ונכונות לבצע את העבודות הפשוטות ביותר למען אחיהם. הם לבסוף הבינו את הנקודה. ראה מה קרה שנים רבות אחר כך, כשהתעוררה סוגיית המילה. התפתח אומנם ”ויכוח ממושך”, אך הנוכחים שמרו על הסדר הטוב והקשיבו בכבוד זה לזה. יתרה מזו, נראה שיושב ראש האסיפה היה התלמיד יעקב, גם אם ניתן היה לצפות שיהיה זה אחד השליחים שנכחו בישיבה. פרט זה בפרשה שבספר מעשי־השליחים מלמד שהשליחים עברו כברת דרך ארוכה בגילוי ענווה (מעשי־השליחים ט״ו:6–29).
מוסר ההשכל
ברחיצת רגלי תלמידיו לימד ישוע שיעור בלתי נשכח בענווה. אל למשיחיים לחשוב שהם חשובים מאוד ושכולם צריכים תמיד לשרתם, ואל להם לשאוף למעמד של כבוד ויוקרה. עליהם לנהוג כדוגמת ישוע, אשר ”לא בא כדי שישרתוהו אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר בעד רבים” (מתי כ׳:28). תלמידי ישוע צריכים להיות מוכנים לעשות, איש למען רעהו, את העבודות הפשוטות ביותר.
לא לשווא כתב פטרוס: ”חיגרו כולכם נמיכות רוח איש כלפי רעהו, כי אלוהים ללצים הוא־יליץ ולענווים יתן־חן” (פטרוס א׳. ה׳:5). המילה היוונית שתורגמה ל”חיגרו” נגזרת ממילה שמשמעה ”סינר של עבד”, אשר נחגר על בגד משוחרר. הייתכן שפטרוס רמז בזאת על ישוע, שחגר את עצמו במגבת בשעה שרחץ את רגלי השליחים? לא ניתן להשיב על כך בוודאות. אף־על־פי־כן, העבודה הפשוטה שעשה ישוע הותירה בלבו של פטרוס, וראוי שתותיר בלבם של כל תלמידי המשיח, רושם בל יימחה (קולוסים ג׳:12–14).