מהו הגיהינום?
תהיה אשר תהיה המחשבה שעולה במוחך לשמע המילה ”גיהינום”, רבים סבורים שמדובר במקום שבו אנשים נענשים על חטאים שביצעו. המקרא מציין לגבי החטא והשפעתו: ”כשם שעל־ידי אדם אחד בא החטא לעולם, ועקב החטא בא המוות, כך עבר המוות לכל בני אדם משום שכולם חטאו” (רומים ה׳:12). עוד אומר הכתוב: ”שכר החטא הוא מוות” (רומים ו׳:23). הואיל והעונש על החטא הוא מוות, השאלה היסודית שיש להשיב עליה כדי להבין את מהותו האמיתית של הגיהינום היא: מה קורה לנו אחרי המוות?
האם אנחנו ממשיכים לחיות באופן כלשהו אחרי המוות? מהו הגיהינום, ומי מגיעים לשם? האם יש למתים תקווה כלשהי? המקרא מכיל תשובות מהימנות ומספקות על שאלות אלה.
חיים לאחר המוות?
האם חלק מסוים בתוכנו, נפש או רוח, ממשיך להתקיים אחרי מות הגוף? ראה כיצד נברא אדם הראשון. המקרא אומר: ”ויִיצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים” (בראשית ב׳:7). הנשמה, כלומר הנשימה, כלכלה את חייו של אדם. אך כאשר ’נפח אלוהים באפיו נשמת חיים’, הוא לא סתם החדיר אוויר לריאותיו. אלוהים נתן בגופו הדומם של אדם את ניצוץ החיים — כוח החיים השוכן בכל היצורים החיים על פני כדור־הארץ (בראשית ו׳:17; ז׳:22). המקרא מתאר כוח מחיה זה כ”רוח” (יעקב ב׳:26). ניתן להשוות את הרוח הזאת לזרם חשמלי שמפעיל מכונה או מכשיר חשמלי. הזרם אינו מסגל לעצמו את המאפיינים של המכשיר שהוא מפעיל, ובדומה לכך, אין לכוח החיים המאפיינים של היצורים שהוא מחיה; אין לו אישיות או כושר חשיבה.
מה קורה לרוח בשעת המוות? בתהלים קמ״ו:4 נאמר: ”תצא רוחו, ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו [מחשבותיו]”. כאשר האדם מת, רוחו אינה ממשיכה להתקיים בעולם אחר כישות רוחנית. היא ’שבה אל האלוהים אשר נתנה’ (קהלת י״ב:7). משמע הדבר שהתקווה שאותו אדם ישוב לחיות תלויה כעת באלוהים לבדו.
הפילוסופים היוונים הקדומים, סוקרטס ואפלטון, האמינו שקיימת נפש בתוך האדם אשר ממשיכה לחיות לנצח אחרי המוות. מה מלמד המקרא בנוגע לנפש? ”ויהי האדם לנפש חיה”, נאמר בבראשית ב׳:7. לא ניתנה לו נפש; הוא עצמו היה נפש — אדם שלם. כתבי־הקודש מציינים שהנפש עושה מלאכה, מתאווה למזון, ’נגנבת’ (נחטפת), ’דולפת’ (חסרה שינה) וכן הלאה (ויקרא כ״ג:30; דברים י״ב:20; כ״ד:7; תהלים קי״ט:28). כן, האדם עצמו הוא נפש, וכשהוא מת, גם הנפש מתה (יחזקאל י״ח:4).
אם כן, מהו מצב המתים? כאשר חרץ יהוה את דינו של אדם הראשון, הוא אמר: ”עפר אתה ואל עפר תשוב” (בראשית ג׳:19). היכן היה אדם לפני שיצר אותו אלוהים מעפר האדמה ונתן לו חיים? הוא בכלל לא היה קיים! במותו, אדם פשוט חזר לאותו מצב של חוסר קיום. מצבם של המתים מובהר בקהלת ט׳:5, 10. הכתוב אומר: ”המתים אינם יודעים מאומה... אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול, אשר אתה הולך שמה”. לפי המקרא, המוות הוא מצב של אי־קיום. המתים אינם מודעים למאומה; אין להם רגשות או מחשבות כלשהן.
מהי השאול?
הואיל והמתים אינם קיימים ואינם מודעים למאומה, אין זה הגיוני שהגיהינום הוא מקום של עינויי תופת, שבו מתייסרים הרשעים אחרי מותם. אך מה באשר לשְאוֹל? קיימת טענה שהשאול היא למעשה שם נרדף לגיהינום. המקרה של ישוע שופך אור על הסוגיה. לוקס, אחד מכותבי המקרא, כתב ש”לא נעזבה לשאול נפשו [של ישוע] ובשרו לא ראה שחת”a (מעשי השליחים ב׳:31). מהי השאול שישוע היה בה? השליח פאולוס כתב: ”מסרתי לכם... שהמשיח מת בעד חטאינו, לפי הכתובים; נקבר וקם לתחייה ביום השלישי, לפי הכתובים” (קורינתים א׳. ט״ו:3, 4). לפיכך השאול שישוע היה בה היא הקבר. אך הוא לא נעזב שם, אלא הוקם לתחייה.
תן דעתך גם למקרה של איוב הצדיק, שהיה למוד סבל ומכאובים. הוא השתוקק שמצבו הקשה יגיע אל קצו ולכן התחנן לאלוהים: ”מי יתן בשאול תצפינני! תסתירני עד שוב אפך”b (איוב י״ד:13). אין זה הגיוני שאיוב רצה למצוא מפלט במקום שבו בוערת אש לוהטת. מבחינתו של איוב, ה”שאול” היתה הקבר, המקום שבו לא יסבול עוד. לפיכך השאול היא הקבר המשותף של האנושות, ואליה מגיעים גם טובים וגם רעים.
גיהינום — סמל לאבדון נצחי?
האם אש הגיהינום מסמלת אבדון נצחי? המקרא מציין ש”המוות והשאול הושלכו אל אגם האש”. ה”אגם” המוזכר כאן הוא סמלי, שכן המוות והשאול המושלכים אליו אינם יכולים ממש להישרף. אגם האש הוא ”המוות השני” — מוות שממנו אין כל תקווה לשוב ולחיות (ההתגלות כ׳:14).
אגם האש דומה במשמעותו ל”אש הגיהינום” שעליה דיבר ישוע (מתי ה׳:22; מרקוס ט׳:47, 48). המונח גיהינום מופיע 12 פעמים בכתבי־הקודש המשיחיים, והוא מתייחס לגיא בן הינום, ששכן מחוץ לחומות ירושלים. בתקופה שבה היה ישוע על הארץ שימש מקום זה כמזבלה, שאליה ”הושלכו גופותיהם של פושעים, פגרי בעלי־חיים וכל טינופת אחרת” (מילון המקרא מאת סמית [אנג׳]). לאש הוסיפו גופרית כדי לאכל את הזבל. ישוע דיבר על אותו גיא כסמל מתאים לאבדון נצחי.
אגם האש, כמו הגיהינום, מסמל אבדון נצחי. המוות והשאול ’מושלכים לתוכו’, והכוונה היא שהם לא יתקיימו עוד כאשר תשוחרר האנושות מן החטא והרשעת המוות. ”חלקם” של חוטאים חסרי חרטה החוטאים בזדון הוא באגם זה (ההתגלות כ״א:8). גם הם נידונים לכליה גמורה. לעומתם, לאלה השמורים בזיכרונו של אלוהים, לשוכני שאול — שהוא הקבר המשותף של האנושות — צפוי עתיד נפלא.
המתים יקומו!
ההתגלות כ׳:13 מציין: ”הים נתן את המתים אשר בו, מוות ושאול נתנו את מתיהם”. השאול תתרוקן. ישוע הבטיח: ”תבוא שעה שכל שוכני קבר ישמעו את קולו [של ישוע], ויצאו” (יוחנן ה׳:28, 29). אף־על־פי שמיליוני אנשים שכבר מתו אינם קיימים בצורה כלשהי, אלה השמורים בזיכרונו של יהוה אלוהים יוקמו לתחייה בגן עדן משוקם עלי־אדמות (לוקס כ״ג:43; מעשי השליחים כ״ד:15).
אלה שיקומו לתחייה בעולם החדש שיכונן אלוהים ויצייתו לחוקיו לא יצטרכו עוד למות (ישעיהו כ״ה:8). יהוה ”ימחה כל דמעה מעיניהם והמוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד”. למעשה, ”הראשונות” יעברו (ההתגלות כ״א:4). איזה עתיד נפלא צפוי לשוכני שאול — שוכני הקבר! עתיד מבורך זה הוא סיבה מספיק טובה להוסיף ללמוד על יהוה אלוהים ועל בנו ישוע המשיח (יוחנן י״ז:3).
[הערות שוליים]
a המילה היוונית הָאדֶס תורגמה כ”שאול” בכל אחת מעשר הפעמים שהיא מופיעה בכתבים המשיחיים. התיאור בלוקס ט״ז:19–31 אומנם מזכיר ייסורים, אך כל הסיפור הוא בעל משמעות סמלית. ראה פרק 88 בספר האיש הגדול ביותר שחי אי־פעם, שיצא לאור מטעם עדי־יהוה.
b המילה שאול מופיעה 65 פעם בתנ״ך, ולפי ביאור הספר דעת מקרא לקהלת ט׳:10, משמעה ”קבר”.
[תמונה בעמוד 5]
איוב התפלל למצוא מפלט בשאול
[תמונה בעמוד 6]
אש גיהינום — סמל לאבדון נצחי
[תמונה בעמוד 7]
’שוכני קבר יֵצאו’