דבר יהוה חי
נקודות בולטות מספר נחמיה
שתים עשרה שנה עברו מאז המאורעות האחרונים המתועדים בספר עזרא. השעה ל”מוצא דבר [מתן ההוראה] להשיב ולבנות ירושלים” קרובה — מאורע המבשר על תחילתם של 70 השבועים, שהם שבועות של שנים, המסתיימים בביאת המשיח (דניאל ט׳:24–27). ספר נחמיה מגולל את סיפור בניית חומת ירושלים בידי עם אלוהים. הוא מכסה תקופה מכרעת של יותר מ־12 שנה, מ־456 לפה״ס ועד מעט אחרי 443 לפה״ס.
נחמיה, ששירת כפחה (מושל), כתב את הספר. הספר מכיל תיאור מרגש כיצד עבודת אלוהים האמיתית מועלית על נס כאשר פועלים בנחישות ומתוך ביטחון מלא ביהוה. הוא מראה ברורות כיצד יהוה מכוון את מהלך העניינים כדי להוציא לפועל את רצונו. זהו גם סיפור על מנהיג החלטי ואמיץ לב. יש במסר הטמון בספר נחמיה לקחים חשובים לכל עובדי האל האמיתיים כיום, ”שהרי דבר האלוהים חי ופועל” (עברים ד׳:12).
”ותִשלם החומה”
(נחמיה א׳:1 עד ו׳:19)
נחמיה נמצא בשושן הבירה, ומשרת את המלך ארתחשסתא לונגימנוס (ארוך היד) בתפקיד שהצריך אמון רב. הוא מודאג מאוד למשמע הבשורות על עמו השרויים ”ברעה גדולה ובחרפה; וחומת ירושלים מפורצת, ושעריה ניצתו באש”. הוא מתפלל מעומק לבו ליהוה ומבקש ממנו הדרכה (נחמיה א׳:3, 4). באחד הימים, המלך שם לב שפניו של נחמיה קודרים, וכך נפתחת בפניו הדרך לעלות לירושלים.
עם הגיעו לירושלים, נחמיה בודק את החומה בחסות החשיכה ומגלה ליהודים שהוא מתכנן לשקם אותה. מלאכת הבנייה מתחילה וגוררת בעקבותיה התנגדות. עם זאת, תחת מנהיגותו האמיצה של נחמיה נשלמת בניית החומה (נחמיה ו׳:15).
תשובות לשאלות מקראיות:
א׳:1; ב׳:1 — האם ספירת ’שנת העשרים’ בשני הפסוקים הללו מתחילה מאותה נקודת מוצא? כן. השנה היא שנת העשרים לשלטונו של המלך ארתחשסתא. אבל שיטת הספירה בפסוקים שונה זו מזו. מקורות היסטוריים מצביעים על 475 לפה״ס כעל שנת עלייתו של ארתחשסתא לכס המלכות. מכיוון שהסופרים הבבליים נהגו לספור את שנת מלכותם של שליטי פרס מניסן (מרס/אפריל) לניסן, אזי שנת מלכותו הראשונה של ארתחשסתא החלה בניסן של שנת 474 לפה״ס. לפיכך, שנת עשרים למלכות המוזכרת בנחמיה ב׳:1 התחילה בניסן 455 לפה״ס. והגיוני שחודש כסלו (נובמבר/דצמבר) המוזכר בנחמיה א׳:1 היה כסלו של השנה הקודמת — 456 לפה״ס. נחמיה כולל את חודש כסלו בשנה העשרים למלכות ארתחשסתא. ייתכן שבמקרה זה הוא מנה את השנים מתאריך עלייתו של המלך לתפקיד. אפשר גם שנחמיה חישב לפי לוח שנה יהודי שתחילתו בחודש תשרי המקביל לספטמבר/אוקטובר. כך או כך, הצו להשיב ולבנות את ירושלים יצא ב־455 לפה״ס.
ד׳:11, 12 — כיצד ניתן היה לבצע את עבודות הבנייה ביד אחת בלבד? עבור הסבלים הדבר לא היווה בעיה. ברגע שעמסו את המשא על ראשם או על כתפיהם הם יכלו לאזן אותו בקלות ביד אחת, בשעה שהיד ה’אחת [האחרת] מַחֲזֶקֶת השָלַח [נשק]’. ועל הבונים, שהיו צריכים להשתמש בשתי הידיים כדי לבצע את המלאכה נאמר: ”איש חרבו אסורים [חגורים] על מותניו ובונים”. הם עמדו הכן לצאת לפעולה במקרה שאויביהם יתקפו אותם.
ה׳:7 — באיזה מובן התחיל נחמיה ’לריב את החורים [האצילים] ואת הסגנים’? בניגוד לתורת משה, תבעו גברים אלו מאחיהם היהודים ריבית (ויקרא כ״ה:36; דברים כ״ג:20). נוסף על כך, הריבית שדרשו הנושים הרקיעה שחקים. אם גבו אותה מדי חודש אזי יוצא מכך ש”מְאַת” (מאית) הקבילה ל־12 אחוז ריבית שנתית (נחמיה ה׳:11). היה זה אכזרי לדרוש זאת מהעם, שנטל המיסים והמחסור במזון כבר הכבידו עליהם. נחמיה ’רב’ עם העשירים במובן זה שגער בהם והוכיח אותם על יסוד תורת אלוהים. בכך חשף את מעשי עוולתם.
ו׳:5 — הואיל והיה נהוג לשים את האיגרות הסודיות בתיקים חתומים, מדוע שלח סנבלט לנחמיה ”איגרת פתוחה”? נראה שסנבלט התכוון לתת פומבי להאשמות השקריות בכך ששיגר איגרת פתוחה. הוא אולי קיווה שהדבר יכעיס את נחמיה עד כדי כך שהוא ינטוש את עבודות הבנייה ויבוא כדי ללמד זכות על עצמו. כמו כן, ייתכן שסנבלט חשב שתוכנה של האיגרת יעורר חרדה גדולה בקרב היהודים ובעקבות זאת יפסיקו כולם את העבודה. נחמיה לא נכנע לאיומים והמשיך לבצע בנחת את התפקיד שהטיל עליו אלוהים.
לקחים עבורנו:
א׳:4; ב׳:4; ג׳:36, 37. בעת מצבים קשים או בעת קבלת החלטות כבדות משקל, עלינו ’להתמיד להתפלל’ ולפעול בהתאם להדרכה התיאוקרטית (רומים י״ב:12).
א׳:11 עד ב׳:8; ג׳:36, 37; ד׳:9, 10; ו׳:16. יהוה עונה לתפילות הכנות של משרתיו (תהלים פ״ו:6, 7).
א׳:4; ד׳:13, 14; ו׳:3, 15. נחמיה היה איש מלא חמלה ובד בבד הציב דוגמה ומופת כאיש מעשה שוחר צדק.
א׳:11 עד ב׳:3. מקור שמחתו העיקרי של נחמיה לא היה תפקידו המכובד כשר המשקים, אלא קידום עבודת אלוהים האמיתית. האין עבודת יהוה וכל דבר שמקדם אותה צריכים לעמוד בראש מעיינינו ולהיות מקור שמחתנו העיקרי?
ב׳:4–8. יהוה כיוון את מהלך העניינים כך שארתחשסתא ייעתר לבקשתו של נחמיה ללכת ולבנות את חומת ירושלים. ”פלגי מים לב מלך ביד יהוה”, נאמר במשלי כ״א:1. ”על כל אשר יחפוץ, יַטֶּנּוּ”.
ג׳:5, 27. אל לנו להידמות ’לאדירים’ מקרב התקוֹעים ולראות בעבודת כפיים הנעשית לקידום ענייני עבודת אלוהים האמיתית מלאכה שהיא למטה מכבודנו. אדרבא, עלינו לחקות את אנשי תקוע הפשוטים שהתנדבו ברצון.
ג׳:10, 23, 28–30. בעוד שיש שנסיבותיהם מאפשרות להם לעבור היכן שיש צורך גדול יותר במבשרים, רבים מאיתנו תומכים בעבודת האמת בסביבת ביתנו. ביכולתנו לתמוך בבניית אולם מלכות או בפעולות סיוע לנפגעי אסונות, אבל עיקר תמיכתנו היא הטפת בשורת המלכות.
ד׳:8. בעת התנגדות גם אנו יכולים לכבוש את פחדינו אם נזכור את אלוהים ”הגדול והנורא”.
ה׳:14–19. נחמיה הפחה הוא דוגמה מצוינת עבור המשגיחים בקהילות לענווה, חוסר אנוכיות ותבונה. חרף העובדה שאכף את התורה בקנאות, הוא לא שלט באחרים לשם רווח אישי. ההיפך הוא הנכון. נחמיה דאג לנדכאים ולעניים. רוחב לבו של נחמיה משמש מופת יוצא מגדר הרגיל לכל משרתי אלוהים.
”זָכְרָה לי אלוהיי לטובה”
(נחמיה ז׳:1 עד י״ג:31)
ברגע שבניית חומת ירושלים נשלמת, נחמיה מציב את השערים ופותח בהכנות למיגון העיר. הוא מעלה על הכתב את רשימות היוחסין. כשכל העם נאספים ”אל הרחוב אשר לפני שער המים”, עזרא הכהן קורא את תורת משה, ונחמיה יחד עם הלוויים מסבירים אותה לעם (נחמיה ח׳:1). כאשר הם לומדים על חג הסוכות, העם חוגגים את החג בשמחה גדולה.
עצרת נוספת מתקיימת ובמהלכה ”זרע ישראל” מתוודים על חטאי האומה, הלוויים סוקרים את מגעיו של אלוהים עִם ישראל והעם נשבע ”ללכת בתורת האלוהים” (נחמיה ט׳:1, 2; י׳:30). מאחר שאוכלוסייתה של ירושלים עדיין דלילה, מפילים גורלות כדי שעשירית מכל מי שישבו מחוץ לעיר יעברו להתגורר בתחומיה. אחר כך, חוגגים את חנוכת החומה בשמחה גדולה עד כי ’נשמעה שמחת ירושלים מרחוק’ (נחמיה י״ב:43). שתים עשרה שנה לאחר הגעתו, נחמיה עוזב את ירושלים וחוזר לתפקידו בחצר ארתחשסתא. עד מהרה מתפשטת טומאה בקרב היהודים. ובשובו לירושלים נחמיה נוקט פעולה נחרצת לתיקון המצב. הוא מבקש עבור עצמו בקשה צנועה: ”זָכְרָה לי אלוהיי לטובה” (נחמיה י״ג:31).
תשובות לשאלות מקראיות:
ז׳:6–67 — מדוע מספר העולים לירושלים בהנהגת זרובבל לפי הרשימות של נחמיה שונה ממספר העולים במשפחות מסוימות לפי הרשימות של עזרא? (עזרא ב׳:1–65) הסיבה לחוסר ההתאמה נובעת אולי מכך שעזרא ונחמיה השתמשו במקורות שונים. לדוגמה, מספר העולים שנרשמו כמתכוונים לעלות אולי לא היה זהה למספר העולים בפועל. ייתכן שקיים הבדל בין שתי הרשימות משום שהיו יהודים שהתקשו בתחילה לספק ראיות לאילן היוחסין שלהם, אך הצליחו לעשות זאת מאוחר יותר. בכל מקרה, שתי הרשימות חופפות בנקודה אחת: מספר העולים בהתחלה היה 360,42 איש, מלבד העבדים והמשוררים.
י׳:35 — מדוע התבקש העם לספק עצים? התורה לא ציוותה להביא קורבן עצים. דרישה זו נבעה אך ורק מכורח הנסיבות. היה צורך בכמות אדירה של עצים על מנת להבעיר קורבנות על המזבח. נראה שלא היו מספיק נתינים ששירתו במקדש כעבדים נוכרים. לפיכך, הפילו גורלות כדי להבטיח אספקה קבועה של עצים.
י״ג:6 — כמה זמן נעדר נחמיה מירושלים? כל מה שהמקרא מציין הוא שב”קץ ימים”, כלומר, זמן מה מאוחר יותר, ביקש נחמיה רשות מהמלך להיעדר מתפקידו לתקופת מה כדי לחזור לירושלים. אם כן, אין דרך לאמוד כמה זמן נעדר. כשחזר לירושלים, נחמיה מצא שהזניחו את הכהונה וחיללו את השבת. רבים לקחו נשים נוכריות וילדיהם אפילו לא דיברו יהודית. בהתחשב בכך שהמצב התדרדר עד מאוד, המסקנה המתבקשת היא שנחמיה נעדר זמן ממושך.
י״ג:25, 28 — בנוסף לכך ש’רב’ עם היהודים על שחזרו לסורם, אילו צעדים נוספים לתיקון נקט נחמיה? נחמיה ’קילל’ אותם בזה שהכריז בפניהם את משפטי אלוהים המצויים בדבר־אלוהים. הוא ’היכה מהם’ אולי בכך שציווה לנקוט נגדם צעדים משפטיים. כסמל לתרעומת המוסרית שלו, ’מרט’ נחמיה משיער ראשם. הוא גם גירש את נכדו של אלישיב הכהן הגדול, שנשא לאישה את בתו של סנבלט החורוני.
לקחים עבורנו:
ח׳:8. כמורי דבר־אלוהים אנו ’שמים שכל’ בכתוב, בכך שאנו הוגים אותו נכון ובהטעמה, מבארים את המקרא בצורה נכונה, ומסבירים כיצד ליישם את הדברים כהלכה.
ח׳:10. ”חדוות יהוה” נובעת ממודעות לצרכים רוחניים ומסיפוקם, וכן מיישום הדרכה תיאוקרטית. כמה חיוני ללמוד בשקדנות את המקרא, לנכוח בקביעות באסיפות ולהשתתף בהתלהבות במלאכת ההטפה ועשיית התלמידים!
י״א:2. עזיבת הנחלה והמעבר לירושלים היו כרוכים בהוצאות אישיות ובוויתורים מסוימים. המתנדבים שעשו זאת גילו רוח של הקרבה עצמית. גם אנו יכולים לגלות את אותה הרוח כאשר צצות הזדמנויות להתנדב ולהציע את שירותנו לטובת אחרים בכינוסים או בהזדמנויות אחרות.
י״ב:31, 38, 40–42. שירה היא דרך מצוינת להלל את יהוה ולבטא את הכרת תודתנו. מן הראוי שנשיר באסיפות המשיחיות בכל לבנו.
י״ג:4–31. עלינו תמיד לעמוד על המשמר לבל נושפע מחומרנות, שחיתות וכפירה.
י״ג:22. נחמיה ידע היטב שעליו לתת דין וחשבון לפני אלוהים. גם עלינו להיות מודעים לכך שאנו צריכים לתת דין וחשבון לפני יהוה.
ברכת יהוה חיונית!
”אם יהוה לא יבנה בית”, שר מחבר התהלים, ”שווא עמלו בוניו בו” (תהלים קכ״ז:1). ספר נחמיה ממחיש את אמיתות המילים הללו בצורה כל כך יפה!
הלקח עבורנו ברור. ברכת יהוה חיונית אם ברצוננו לנחול הצלחה בכל מעשה ידינו. האם באמת נוכל לצפות שיהוה יברך אותנו אם איננו מציבים את עבודתו בראש סולם העדיפויות שלנו? לפיכך, בדומה לנחמיה, הבה נציב את עבודת יהוה ואת קידום עבודת יהוה בראש מעיינינו.
[תמונה בעמוד 8]
”פלגי מים לב מלך ביד יהוה”
[תמונה בעמוד 9]
נחמיה — איש מעשה ומלא חמלה — עולה לירושלים
[תמונות בעמודים 10, 11]
האם אתה יודע כיצד ’לשים שכל’ בדבר־אלוהים?