מה לימד ישוע אודות הגיהינום?
”אם עינך תכשיל אותך”, אמר ישוע, ”עקור אותה. מוטב לך לבוא למלכות אלוהים עם עין אחת מאשר להיות מושלך לגיהינום עם שתי עיניים, במקום אשר תולעתם לא תמות ואִשם לא תכבה” (מרקוס ט׳:47, 48).
בהזדמנות אחרת דיבר ישוע על תקופת משפט שבה הוא יאמר לרשעים: ”לכו ממני, ארורים, אל אש עולם המוכנה לשטן ולמלאכיו”. עוד הוסיף כי אלו ”ילכו לעונש עולם” (מתי כ״ה:41, 46).
על פניו נראה כי דבריו של ישוע אכן תומכים באמונה בגיהינום. ישוע, כמובן, לא התכוון לסתור את דבר־אלוהים המציין מפורשות כי ”המתים אינם יודעים מאומה” (קהלת ט׳:5).
אם כן, למה התכוון ישוע כאשר דיבר על השלכת אנשים ”לגיהינום”? האם ’אש העולם’ שמפניה הזהיר היא אש ממשית או סמלית? באיזה מובן הרשעים ”ילכו לעונש עולם”? הבה נבחן שאלות אלו אחת לאחת.
למה התכוון ישוע כאשר דיבר על השלכת אנשים ”לגיהינום”? המילה ”גיהינום” המוזכרת במרקוס ט׳:47 מקורה ב”גֵיא בן הִינוֹם”. גיא בן הינום שוכן מחוץ לחומות ירושלים. בתקופת המלכים שימש המקום להקרבת ילדים — מנהג מבחיל שעורר את מורת רוחו של אלוהים. אלוהים אמר שהוא ישמיד את עובדי העבודה הזרה הזו. לכן, נובא כי גיא בן הינום ייקרא ”גיא ההֲרֵגָה” ובו ”נבלת העם” לא תיקבר (ירמיהו ז׳:30–34). בזאת חזה יהוה שגיא בן הינום לא יהפוך למקום שבו יעונו קורבנות חיים, אלא ישמש כאתר לסילוק המוני של גופות.
בימי ישוע שימש גיא בן הינום את תושבי ירושלים כמזבלה. אל מזבלה זו השליכו את גופותיהם של פושעים נתעבים, וכדי להיפטר מהאשפה ומהגופות דאגו שכל הזמן תבער שם אש.
כאשר דיבר על התולעים שאינן מתות ועל האש שאינה דועכת, רמז ישוע כנראה לכתוב בישעיהו ס״ו:24. בהתייחסו ל”פגרי האנשים הפושעים [באלוהים]”, אומר ישעיהו כי ”תולעתם לא תמות ואִשם לא תכבה”. ישוע ומאזיניו ידעו שמילים אלו נגעו לגוויות המתים שלא היו ראויים לקבורה.
מכאן שישוע השתמש בגיא בן הינום כסמל הולם למוות שאין ממנו חזרה בתחיית המתים. הוא הבהיר נקודה זו כאשר הזהיר כי אלוהים ”יכול לגרום הן לאובדן הנפש והן לאובדן הגוף בגיהינום” (מתי י׳:28). הגיהינום הוא סמל לאבדון עולם ולא לעינויי עולם.
האם ’אש העולם’ שמפניה הזהיר ישוע היא אש ממשית או סמלית? שים לב ש’אש העולם’ שישוע הזכיר במתי כ״ה:41 הוכנה ”לשטן ולמלאכיו”. הסבור אתה שאש ממשית יכולה לשרוף יצורים רוחניים? או שמא עשה ישוע שימוש במונח ”אש” במובנו הסמלי? אין ספק ש”הכבשים” ו”העזים” המוזכרים באותה דרשה אינם ממשיים; הם דימויים המסמלים שני סוגי אנשים (מתי כ״ה:32, 33). אש העולם שישוע דיבר עליה מכלה כליל את הרשעים בלשון השאלה.
באיזה מובן הרשעים ”ילכו לעונש עולם”? למרות שרוב התרגומים משתמשים במילה ”עונש” במתי כ״ה:46, המשמעות הבסיסית של המילה היוונית קולסין היא ”לבלום את צמיחת העצים”, או לכרות ענפים מיותרים. לכן בעוד דמויי הכבש זוכים לחיי עולם, דמויי העז חסרי החרטה הולכים ל”עונש עולם”, במובן זה שהם נכרתים לעד מעולם החיים.
מה דעתך?
ישוע מעולם לא לימד שלבני האדם נפש בת־אלמוות. אולם הוא לימד פעמים רבות אודות תחיית המתים (לוקס י״ד:13, 14; יוחנן ה׳:25–29; י״א:25). מדוע יאמר ישוע שהמתים יוקמו לתחייה אם האמין שנפשותיהם אינן מתות?
ישוע לא לימד שאלוהים יענה באכזריות את הרשעים לנצח. הוא למעשה אמר: ”כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם” (יוחנן ג׳:16). מדוע רמז ישוע בדבריו כי מי שאינם מאמינים בו ימותו? אילו באמת התכוון שהם יסבלו לעד בגיהינום לוהט, האם לא היה אומר זאת?
התפיסה שהגיהינום הוא מקום עינויים אינה מבוססת על המקרא. ליתר דיוק, זוהי אמונה פגאנית באצטלה של אמונה משיחית. (ראה התיבה ”קיצור תולדות הגיהינום” בעמוד 6.) אלוהים אינו מענה בני אדם באש גיהינום נצחית. כיצד ידיעת האמת אודות הגיהינום משפיעה על גישתך כלפי אלוהים?
[תיבה בעמוד 6]
קיצור תולדות הגיהינום
שורשים באמונות פגאניות: המצרים הקדמונים האמינו בגיהינום בוער. הספר אמדואת, משנת 1375 לפה״ס, מדבר על מי ש”יושלכו אל תוך בורות אש; ו... לא יימלטו מהם, ו... לא יוכלו לנוס מהלהבות”. הפילוסוף היווני פְּלוּטַרְכוֹס (בערך 46–120 לספירה) כתב על שוכני העולם התחתון: ”[הם] זעקו וייללו בסובלם עינויים נוראיים ועונשים משפילים וקשים”.
אימוץ האמונה על־ידי כתות יהודיות: ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (37 עד בערך 100 לספירה) דיווח כי האיסיים, כת יהודית, האמינו ש”הנשמות תשארנה לנצח ומות לא ישלט בהן”. והוסיף: ”דעה אחת עם בני ההֶלֵנים... נחלת הנשמות הרעות היא קרן חשכה, מקום סער וסופה ויסורי נצח”.
חדירת הרעיון לנצרות: במאה השנייה לספירה נאמר בספר האפוקריפי חזון פטרוס אודות הרשעים: ”מצפה להם אש שאינה יודעת שובעה”. עוד נכתב שם: ”עִזרַאיל, מלאך הזעם, מביא עימו גברים ונשים כשמחצית גופם בוער ומשליכם אל מקום אופל, אל הגיהינום של בני האדם; ורוח זעם מלקה אותם”. באותה תקופה ציטט המחבר תיאופילוס מאנטיוכיה את הנביאה היוונייה סיבילה כמי שחזתה את עונשם של הרשעים: ”עליכם אש בוערת תבוא ולעד תישרפו יום יום בלהבות”. אלו הן מבין המילים שתיאופילוס הגדירן כדברים ”אמיתיים, שימושיים, צודקים ומועילים לכול”.
אש הגיהינום ככלי להצדקת אלימות בימי הביניים: מסופר כי מרי ה־1, מלכת אנגליה (1553–1558), שכונתה ”מרי אשת הדמים” כיוון שהעלתה על המוקד קרוב ל־300 פרוטסטנטים, אמרה: ”הואיל ונשמות הכופרים יישרפו לעד בגיהינום, אין עליי אלא לנהוג כמנהג אל הנקמות ולשורפם עלי אדמות”.
הגדרה עכשווית: בשנים האחרונות תיקנו מספר זרמים דתיים את משנתם באשר לגיהינום. למשל, מועצת הדוקטרינות של הכנסייה האנגליקנית אמרה ב־1995: ”הגיהינום אינו ייסורי עולם, אלא זו בחירתו הסופית והבלתי ניתנת לשינוי של האדם המתנגד לאלוהים בצורה כה גמורה ואבסולוטית שאחריתו הבלעדית היא אי־קיום מוחלט”.
[תיבה/תמונה בעמוד 7]
מהו ”אגם האש”?
בההתגלות כ׳:10 כתוב שהשטן יושלך אל ”אגם האש” ויעונה ”יומם ולילה לעולמי עולמים”. אם השטן אמור להתענות לנצח נצחים, אזי אלוהים צריך להשאיר אותו בחיים, אבל במקרא כתוב שישוע ישמיד אותו (עברים ב׳:14). ”אגם האש” הוא סמל ל”מוות השני” (ההתגלות כ״א:8). אין זה המוות המוזכר לראשונה בבראשית — מוות שנגרם מחטאו של אדם הראשון ושניתן להיחלץ ממנו בתחיית המתים (קורינתים א׳. ט״ו:21, 22). מאחר שהמקרא אינו אומר ש”אגם האש” ישחרר את שוכניו, ”המוות השני” חייב להיות מוות מסוג אחר, מוות שאין ממנו חזרה.
באיזה מובן שוכני ”אגם האש” מעונים לעד? ”לענות” משמעו לפעמים ”לכלוא” מישהו. באחד מעימותיו של ישוע עם השדים הם צעקו: ”באת הנה לענות אותנו [לכלוא אותנו בתהום] בטרם עת?” (מתי ח׳:29; לוקס ח׳:30, 31). לכן כל המושלכים אל ה”אגם” יעונו במובן זה שהם ייכלאו לנצח ב”מוות השני”.