מיתוס 2: הרשעים מתענים באש גיהינום
מקור המיתוס: ”מבין כל הפילוסופים היוונים הקלאסיים, מי שנודעה לו ההשפעה הגדולה ביותר על התפיסה המקובלת באשר לגיהינום הוא אפלטון” (תולדות הגיהינום [Histoire des enfers] מאת ז׳ורז’ מינוּאה, עמוד 50).
”החל מאמצע המאה השנייה לספירה, משיחיים שלמדו פילוסופיה יוונית ראו צורך לבטא את אמונתם במונחים השאובים ממנה... הפילוסופיה המתאימה ביותר מבחינתם הייתה האפלטוניות [תורתו של אפלטון]” (אנציקלופדיה בריטניקה החדשה [1988], כרך 25, עמוד 890 [אנג׳]).
”הכנסייה דוגלת בקיומו הנצחי של הגיהינום. נפשותיהם של חוטאים האשמים בחטא מוות יורדות אל הגיהינום מייד אחרי מותם ומתענות שם ב’אש עולמים’. עונש הגיהינום הוא במהותו ניתוק נצחי מאלוהים” (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, מהדורת 1994, עמוד 270 [אנג׳]).
מה כתוב במקרא? ”החיים יודעים שימותו; והמתים אינם יודעים מאומה... כי אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול, אשר אתה הולך שמה” (קהלת ט׳:5, 10).
על־פי מלון התנ״ך מאת י. שטיינברג, משמעות המילה ”שאול” היא ’מעון ישני עפר’. מה חושף הפסוק שלעיל אודות מצב המתים? האם הם סובלים בשאול כדי לכפר על עוונותיהם? לא; הם הרי ”אינם יודעים מאומה”. מסיבה זו התחנן איוב לאלוהים כאשר סבל נוראות ממחלה קשה: ”מי ייתן בשאול תצפינני” (איוב י״ד:13). איזו משמעות הייתה לתחינתו לו היה השאול מקום של עינויים נצחיים? לפי המקרא, השאול הוא הקבר המשותף של האנושות, מקום שבו אין כל מעשה.
האין הסבר זה משתלב יותר עם ההיגיון ועם כתבי־הקודש? איזה פשע, נוראי ככל שיהיה, יכול לגרום לאלוהי האהבה לענות אדם לעולמי עולמים? (יוחנן א׳. ד׳:8) אבל אם עינויים באש גיהינום הם מיתוס, מה לגבי האמונה שבני אדם עולים במותם לשמיים?
עיין גם בפסוקים הבאים: תהלים קמ״ו:3, 4; רומים ו׳:7, 23
עובדה:
אלוהים אינו מענה אנשים באש גיהינום
[תמונה בעמוד 5]
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 5]
.s Divine Comedy/Dover Publications Inc’Illustrations For Dante éBarrators—Giampolo/The Dor