חנה מצאה שלוות נפש
אישה נאמנה נושאת קולה בתפילת הלל ליהוה. היא חשה שאלוהים הקים אותה מעפר והפך את יגונה לשמחה.
זוהי חנה. מה הביא למהפך במצב רוחה? מה פשר עליזותה? איזו תועלת נוכל להפיק ממה שעבר עליה? כדי להשיב על השאלות הללו, הבה נבחן את סיפורה.
מתחים במשפחה
חנה היא אחת משתי נשותיו של אלקנה, לוי המתגורר בנחלת אפרים (שמואל א׳. א׳:1, 2א; דברי הימים א׳. ו׳:18, 19). אומנם ריבוי נשים לא היה חלק ממטרתו המקורית של אלוהים, אך יהוה התיר והסדיר זאת במסגרת תורת משה. נישואים פוליגמיים הם קרקע פורייה לסכסוכים, וכך קורה גם בביתו של אלקנה, וזאת למרות שמשפחתו עובדת את יהוה.
חנה עקרה, ואילו לפנינה, אשתו השנייה של אלקנה, יש מספר ילדים, והיא רואה בחנה כמתחרה (שמואל א׳. א׳:2ב).
עקרות נחשבת לחרפה בקרב נשות ישראל ואף לקלון בעיני אלוהים. עם זאת, אין כל עדות לכך שאי־פוריותה של חנה היא ביטוי למורת רוחו של אלוהים. במקום לנסות לנחם את חנה, פנינה מנצלת את פוריותה כדי לאמלל את יריבתה.
המסעות למשכן יהוה
למרות המתחים, משפחתו של אלקנה יוצאת מדי שנה למסע אל משכן יהוה בשילֹה כדי להקריב קורבנות.a זהו מסע רגלי שאורכו כ־60 קילומטר הלוך וחזור. קרוב לוודאי שמסעות אלה קשים במיוחד לחנה משום שפנינה וילדיה מקבלים מספר מנות מזבח השלמים, בעוד שהיא מקבלת מנה אחת בלבד. פנינה מנצלת את ההזדמנויות האלו להרגיז את חנה ולעורר בה תרעומת, כי דומה ש”סגר יהוה בעד רחמה”. כך מתייסרת חנה שנה בשנה, ועל כן בוכה ואינה אוכלת. מסעות שצריכים היו לשמח את לבה, הופכים לעתות יגון ומצוקה. למרות הכול, חנה ממשיכה לעלות אל משכן יהוה (שמואל א׳. א׳:3–7).
האם אתה מבין איזו דוגמה טובה מציבה לנו חנה? איך אתה מגיב אם אוחז בך הייאוש? האם אתה מתבודד ומתרחק מחברת אחיך לאמונה? לא כך נהגה חנה. היא עשתה לה להרגל להימצא במחיצת עובדי יהוה. למרות מצבים קשים, עלינו לפעול באותה צורה (תהלים כ״ו:12; קכ״ב:1; משלי י״ח:1; עברים י׳:24, 25).
אלקנה מנסה לנחם את חנה ולדובב אותה כדי שתאמר לו את אשר על לבה. ”חנה, למה תבכי, ולמה לא תאכלי, ולמה יֵרע לבבך?” הוא שואל. ”הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים?” (שמואל א׳. א׳:8) ייתכן שאלקנה אינו מודע ליחסה העוין של פנינה, וחנה מעדיפה לשתוק מאשר להתלונן. בכל מקרה, חנה בהיותה אדם רוחני מתפללת אל יהוה כדי למצוא שלוות נפש.
חנה נודרת נדר
זבחי השלמים נאכלו במשכן יהוה. בשלב מסוים עוזבת חנה את הסועדים ומתפללת אל אלוהים (שמואל א׳. א׳:9, 10). ”יהוה צבאות”, היא מתחננת, ”אם רָאֹה תראה בעוני אמתך וזכרתני, ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים, ונתתיו ליהוה כל ימי חייו, ומורה לא יעלה על ראשו” (שמואל א׳. א׳:11).
חנה מבקשת בתפילה דבר ספיציפי. היא רוצה בן ונודרת שהוא יוקדש ליהוה כנזיר עולם (במדבר ו׳:1–5). נדרה מותנה בהסכמתו של בעלה, ועל־פי מעשיו בהמשך עולה כי ההבטחה שהבטיחה אשתו האהובה, היא לרוחו (במדבר ל׳:7–9).
עלי, הכהן הגדול, מביט בחנה בעודה מתפללת וחושבה לשיכורה. שפתיה נעות, אך קולה אינו נשמע שכן חנה מדברת בלבה. זו תפילה נרגשת במיוחד (שמואל א׳. א׳:12–14). תאר לעצמך מה חשה חנה כשעלי גוער בה ואומר שהיא שיכורה! בכל אופן, היא משיבה לכהן הגדול בכבוד. כשמתברר לו שחנה התפללה ’מרוב שיחה [דאגתה] וכעסה’, הוא אומר: ”אלוהי ישראל ייתן את שֵלָתֵך” (שמואל א׳. א׳:15–17). לשמע דבריו, חנה הולכת לדרכה ואוכלת ”ופניה [המודאגים] לא היו לה עוד” (שמואל א׳. א׳:18).
מה ניתן ללמוד מכך? כשאנו מתפללים ליהוה על מה שמטריד אותנו, אין כל מניעה להביע בפניו את רגשותינו ולבקש בקשות מעומק הלב. אם לא נוכל עוד לעשות דבר נוסף לפתרון הבעיה, עלינו להותיר זאת בידי אלוהים. אין דרך טובה מכך (משלי ג׳:5, 6).
משרתי יהוה המתפללים מעומק הלב צפויים ליהנות משלוות הנפש שעטפה את חנה. השליח פאולוס כתב בנושא התפילה: ”אל תדאגו לשום דבר, כי אם בכל דבר הציגו משאלותיכם לאלוהים בתפילה ובתחנונים ובהודיה. ושלום אלוהים הנשגב מכל שכל ינצור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע” (פיליפים ד׳:6, 7). אם אנו משליכים את יהבנו על יהוה, מחובתנו לתת לו לטפל בעניין. לכן, בדומה לחנה, אין אנו צריכים עוד לחרוד לגורלנו (תהלים נ״ה:23).
בן שאוּל ליהוה
אלוהים פוקד את חנה, והיא מתעברת ויולדת בן (שמואל א׳. א׳:19, 20). זהו מבין המקרים הבודדים במקרא שיהוה נוטל אחריות ללידת אדם שנועד להיות משרתו. שמואל, בנם של חנה ואלקנה, הופך לנביא יהוה וממלא תפקיד מרכזי בכינון המלוכה בישראל.
אין ספק שחנה מתחילה ללמד את שמואל על יהוה מינקות. אך האם היא שוכחת את נדרה? לא ולא! חנה אומרת: ”עד ייגמל הנער, והביאותיו, ונראָה את פני יהוה וישב שם עד עולם”. לאחר ששמואל נגמל, אולי בגיל שלוש או יותר, חנה מקיימת את נדרה ולוקחת אותו אל היכל יהוה כדי שיחיה שם (שמואל א׳. א׳:21–24; דברי הימים ב׳. ל״א:16).
אחרי שחנה ובעלה זובחים זבח ליהוה, הם מוליכים את שמואל אל עלי. סביר להניח שהיא אוחזת בידו של בנה הקטן ואומרת לעלי: ”בי אדוני! חי נפשך, אדוני, אני האישה הניצבת עימכה בזה להתפלל אל יהוה. אל הנער הזה התפללתי, וייתן יהוה לי את שאֵלתי אשר שאלתי מעימו. וגם אנוכי, השאלתיהו ליהוה. כל הימים אשר היה, הוא שאוּל ליהוה”. וכך מתחיל שמואל בעבודת קודש מיוחדת אשר יעסוק בה כל ימי חייו (שמואל א׳. א׳:25–28; ב׳:11).
בחלוף הימים, חנה אינה שוכחת את שמואל. הכתוב מוסר: ”מעיל קטן תעשה לו אימו, והעלתה לו מימים ימימה [שנה בשנה], בעלותה את אישהּ לזבוח את זבח הימים” (שמואל א׳. ב׳:19). חנה אינה חדלה ודאי להתפלל בעד שמואל. בביקוריה השנתיים היא ללא ספק מעודדת אותו להישאר נאמן בשירות אלוהים.
באחד הביקורים מברך עלי את הורי שמואל ואומר לאלקנה: ”ישם יהוה לך זרע מן האישה הזאת. תחת הַשְאֵלה אשר שאל ליהוה”. ואכן, חנה ואלקנה מבורכים בעוד שלושה בנים ושתי בנות (שמואל א׳. ב׳:20, 21).
איזו דוגמה טובה מציבים אלקנה וחנה להורים משיחיים! אימהות ואבות רבים מוכנים להשאיל כביכול את בניהם ואת בנותיהם ליהוה, על־ידי כך שהם מעודדים אותם לחתור לשירות מורחב הרחק מהבית. הורים אוהבים אלה ראויים לשבח על ההקרבות שהם מקריבים, ויהוה יגמול להם.
תפילת רינה מפי חנה
איזו שמחה ממלאת את לבה של חנה אשר לפנים הייתה עקרה! במקרא אין הרבה תפילות מפי נשים. אלא שבמקרה של חנה נשמרו עבורנו שתיים מתפילותיה. בראשונה הביעה את הרגשות שסערו בה כשהייתה כעוסה ומיוסרת, והשנייה היא תפילת הודיה מלאת חדווה. ”עלץ לבי ביהוה”, פתחה חנה את תפילתה. היא שמחה ש”עד עקרה ילדה”, ומשבחת את יהוה על כך שהוא ”מרומם, מקים מעפר דל. מאשפות ירים אביון” (שמואל א׳. ב׳:1–10).
סיפורה של חנה אשר נכתב ברוח אלוהים מראה שאנו יכולים להיפגע ממגרעותיהם או מרוע לבם של אחרים. אך בל נרשה למצבים קשים אלה לגזול מאיתנו את השמחה שבעבודת יהוה. הוא אל נאדר השומע את תפילות חסידיו ומגיב לזעקותיהם, בחלצו אותם מצרותיהם ובתיתו להם שלווה וברכות לרוב (תהלים כ״ב:24–27; ל״ד:7–9; ס״ה:3).
[הערת שוליים]
a המקרא מכנה את מרכז עבודת אלוהים ”היכל” יהוה. עם זאת, בתקופה זו ארון הברית עדיין שוכן באוהל או במשכן. היכל הקבע הראשון לכבוד יהוה יוקם בימי שלמה (שמואל א׳. א׳:9; שמואל ב׳. ז׳:2, 6; מלכים א׳. ז׳:51; ח׳:3, 4).
[תמונה בעמוד 17]
חנה השאילה את שמואל ליהוה