מה מרתיח את דור הזעם?
גבר נורה למוות בשעה שישב בבר בפראג, צ׳כיה. מדוע? לבעל האקדח הפריעה המוסיקה הקולנית שבקעה מהטייפ הפרטי של הקורבן. נהג נחבט למוות במקל הוקי בצומת בקֵייפּטַאוּן, דרום אפריקה. התוקף התרגז כנראה משום שהקורבן הבהב בפנסיו לעברו. חבר לשעבר של אחות מקצועית באוסטרליה שבר את דלת הכניסה לדירתה. הוא שפך עליה כמות גדולה של דלק, הצית אותה וכשעלתה באש, עזב אותה למות.
האם דיווחים על זעם — זעם בדרכים, זעם במשפחה, זעם בטיסות — מנופחים מעבר לכל פרופורציה? או שמא בדומה לסדקים בקירות בניין, הם בעצם אזהרה גלויה לעין המצביעה על בעיה חמורה החבויה מתחת לפני השטח? העובדות תומכות באפשרות השנייה.
בכבישים, ”מספר הדיווחים על תקריות אלימות בין נהגים עולה בכמעט 7 אחוזים מדי שנה משנת 1990 ואילך”, מציין דו״ח שמסרה לאחרונה האגודה לבטיחות בדרכים מטעם ההתאחדות האמריקנית לתעבורה.
בבית, הזעם הפך לדבר שבשגרה. לדוגמה, המשטרה במדינה האוסטרלית ניו סאות’ וֵילְס רשמה ב־1998 עלייה של 50 אחוז במקרים מדווחים של אלימות בבית. אשה אחת מכל ארבע נשים נשואות או שחיות עם גבר במדינה זו נתקלה באלימות מצד בן זוגה.
בטיסות המצב דומה. לנוכח הסכנה שנוסעים יתפרצו בזעם פתאומי תוך כדי טיסה ויתקפו את הדיילות, את הנוסעים האחרים ואפילו את הטייסים, החליטו כמה חברות תעופה גדולות בעולם לצייד את צוותיהן ברתמות מיוחדות המיועדות לקשירת טיפוסים אלימים למושבם.
מדוע יותר ויותר אנשים אינם מסוגלים לרסן את עצמם? מה מעורר התפרצויות זעם כאלה? האם ניתן להשתלט עליהן?
הסיבות לזעם ההולך וגובר
לזעוֹם פירושו להרגיש או להחצין כעס רב. התפרצויות זעם הן תוצאה של כעס שמצטבר ואזי יוצא החוצה כפרץ רגשות עז. ”סכסוכים אלימים בכבישים אינם נובעים בדרך כלל מתקרית בודדת. נראה שזהו שילוב של גישות ומתחים מצטברים בחייו הפרטיים של הנהג”, אומר דיוויד ק. ויליס, נשיא האגודה האמריקנית לבטיחות בדרכים שהוזכרה לעיל.
גורם המוסיף להצטברות המתחים הוא מבול המידע שמצפים מאיתנו לספוג מדי יום. על גבי הכריכה האחורית של ספרו עומס מידע (Information Overload) מציין דיוויד לואיס: ”עובדים רבים כיום מוצפים במבול נתונים... לנוכח כמות המידע העצומה ... הם נהיים לחוצים, פזיזים, משותקים בניסיון לנתח הכל”. עיתון אחד הזכיר דוגמה למבול הנתונים הזה: ”בהוצאת יום חול של עיתון נמצאת כמות מידע הזהה לזו שנחשף אליה אדם ממוצע במאה ה־17 במשך כל חייו”.
המזון שבא אל פינו עשוי גם הוא ללבות את הזעם. שני מחקרים רחבי היקף הראו שקיים קשר בין עוינות מוגברת לבין עישון סיגריות, צריכת אלכוהול ודיאטה לא בריאה. הרגלים נפוצים אלה הקשורים בסגנון החיים מגבירים את המתח והתסכול. התסכול פורץ החוצה בצורת קללות, חוסר סבלנות ואי־סובלנות.
חוסר נימוס וסרטים
בהצביעו על הקשר שבין חוסר נימוס ופשע, אומר ד״ר אדם גרייקֶר, מנהל המכון האוסטרלי לקרימינולוגיה: ”התמקדות מחודשת בכבוד ובנימוסים עשויה להיות אחד הצעדים החשובים ביותר בהפחתת פשעים קטנים”. המכון מצדד בגילוי סבלנות וסובלנות וכן בהימנעות מקללות. לטענתו, כישלון בכך עלול לעשות את ההבדל בין התנהגות פרועה להתנהגות פלילית. למרבה האירוניה, אחת מצורות ההתרגעות שבוחרים רבים כדי להפיג את התסכול והמתח מעודדת אי־סובלנות וזעם. כיצד?
”ילדים ומבוגרים נוהרים לבתי קולנוע וצופים בסרטים המציגים מוות והרס. שוק סרטי הווידיאו האלימים הוא גדול ורווחי. ’צעצועי מלחמה׳ עדיין פופולריים בקרב ילדים רבים, הגם שלא בקרב הוריהם. רבים, מבוגרים וילדים כאחד, נהנים לצפות באלימות בטלוויזיה. לטלוויזיה תפקיד משמעותי בהעברת ערכים תרבותיים”, מוסר דו״ח מטעם המכון האוסטרלי לקרימינולוגיה. מה הקשר בין זה לבין התפרצויות זעם ברחוב ובבית? הדו״ח מסכם: ”מידת הסלחנות שבה החברה מתייחסת לאלימות עומדת ביחס ישר לרמת הערכים שמפתחים היחידים המרכיבים אותה”.
רבים יטענו כיום שלפרוק את הכעס היא תגובה טבעית למתח, תגובה בלתי נמנעת לחברה הלחוצה והאגרסיבית שלנו. אם כן, האם הגישה הפופולרית ”כשאתה כועס, פרוֹק את הכעס”, יכולה לשמש עצה טובה?
האם כדאי לשלוט בזעם?
בדיוק כפי שהר געש מתפרץ עושה שַמות בכל היצורים החיים סביבו, הוא הדין לגבי אדם שמתפרץ בחמת זעם. הוא פוגע בכל הסובבים אותו. הוא גם פוגע קשות בעצמו. באיזה אופן? ”פריקת הכעס אף מגדילה את התוקפנות”, מציין כתב העת של האיגוד האמריקני לרפואה (JAMA). ממחקרים עולה, כי אצל גברים שנותנים פורקן לזעמם ”הסיכויים למות לפני גיל 50 גבוהים משל אלה שאינם עושים זאת”.
האגודה האמריקנית למחלות לב מצהירה ברוח דומה: ”גברים שנוהגים להתפרץ מוּעדים פי שניים ללקות בשבץ מוחי בהשוואה לגברים ששולטים ברוחם”. אזהרות אלה רלוונטיות לשני המינים.
איזו עצה הוכחה כיעילה? שים לב לדמיון שבין עצותיהם של בני סמכא חילוניים לבין אלו של רב המכר הגדול בכל הזמנים בתחום יחסי אנוש, המקרא.
שלוט בכעס — הרף מחימה
ד״ר רדפורד ב. ויליאמס הצהיר ב־JAMA: ”העצה הפשטנית ’כשאתה כועס, פרוק את הכעס’, אינה צפויה... לעזור במיוחד. חשוב בהרבה ללמוד כיצד לנתח את הכעס ואז לשלוט בו”. הוא מציע שתשאל את עצמך: ”(א) האם העניין חשוב לי? (ב) האם מחשבותיי ורגשותיי הולמים את העובדות האובייקטיביות? (ג) האם ניתן לתקן את המצב כך שלא אצטרך לכעוס כל כך?”
משלי י״ד:29; כ״ט:11: ”ארך אפיים רב תבונה, וקצר־רוח מרים איוולת. כל רוחו יוציא כסיל, וחכם באחור [באחרונה] ישבחנה”.
אפסים ד׳:26: ”ריגזו ואל־תחטאו; אל תשקע השמש על כעסכם”.
פרנק דונובן ממליץ בספרו התמודדות עם כעס — פתרונות עזרה עצמית לגברים (Dealing With Anger — Self-Help Solutions for Men): ”הימלטות מכעס — או ליתר דיוק, הימלטות ממקום ההתרחשות ומאנשים אחרים בשעת כעסך — היא אסטרטגיה בעלת חשיבות וערך מיוחדים ברמות הכעס הגבוהות יותר”.
משלי י״ז:14: ”פוטר [כלומר, משחרר] מים ראשית מדון; ולפני התגלע הריב, נטוש”.
ברטרם רוטשילד, כתב של המגזין דה יוּמֵניסט, אומר: ”כעס... הוא בראש ובראשונה באחריותו של הפרט. הסיבות לכעס קיימות בראש שלנו. ... הפעמים הספורות שבהן הכעס השיג את מטרתו מתגמדות ביחס לאינספור הפעמים שהוא רק החריף את המצב. עדיף בהרבה לא לפתח כעס מאשר להתמודד עם השלכותיו”.
תהלים ל״ז:8: ”הרף מאף ועזוב חימה; אל תתחר אך להרע”.
משלי ט״ו:1: ”מענה רך ישיב חימה, ודבר עצב יעלה אף”.
משלי כ״ט:22: ”איש־אף יגרה מדון, ובעל חימה רב פשע”.
מיליוני עדי־יהוה בעולם כולו מיישמים את העצות שלעיל. אתה מוזמן לנכוח באסיפותינו באולם־המלכות הקרוב לביתך ולהיווכח במו עיניך שגם בדור הזעם הנוכחי כדאי לחיות לפי עצות המקרא.
[תמונות בעמוד 23]
בדיוק כמו הר געש שמתפרץ, אדם שאינו שולט בזעמו גורם נזק
[תמונה בעמוד 24]
עצות המקרא הוכחו כיעילות