מנקודת־המבט המקראית
מתי מתחילים חיי־אנוש?
ה־21 בספטמבר, 1989, היה יום יוצא־דופן למחוז המשפטי החמישי של מדינת טֶנֶסי, ארה״ב. ביום ההוא הכריע בית־הדין הנפתי בשאלת האֶפיטרופסוּת על שבעה עוּבָּרי אנוש מוקפאים. על בית־הדין הוטל לקבוע למי מן ההורים, שנמצאו בהליכי גירושין, שייכים העוּברים. בו בזמן, צריך היה להשיב על שאלה חשובה אחרת שעמדה על הפרק: האם העוּברים נחשבים לרכוש, או ליצורים אנושיים?
פרופסור ג׳רום לֵז’ון מפריס, חוקר־גֵנטיקה בעל שם עולמי, העיד בפני בית־הדין שלכל אדם יש התחלה ייחודית, המתחוללת ברגע ההתעברות, וכי ”מיד עם ההתעברות, אדם הוא אדם.” במלים אחרות, כבר בשלב התְלת־תאי (זיגוֹטה), העוּברים הם, כפי שהעיד בפני בית־הדין, ”יצורי־אנוש זעירים”! — ההדגשה שלנו.
כאשר נשאל אם ניתן להסיק מעדותו, כי לזיגוטה יש אותן זכויות כמו לאדם בוגר, השיב ד״ר לֵז’ון: ”אינני אומר לכם זאת, כיון שאין זה מתפקידי לדעת זאת. מה שאני טוען הוא שמדובר ביצור אנושי; על השופט לקבוע אם ליצור אנושי זה אותן הזכויות שיש לאחרים. ... אתה שואל אותי כחוקר גֵנטיקה אם זה יצור אנושי, ואני אומר לך שמאחר שזה גם יצור וגם אנושי, הוא מהווה יצור אנושי.”
בהתבסס על עדותו של ד״ר לֵז’ון, שאיש לא הפריכה, הנה שלוש ממסקנותיו העיקריות של בית־המשפט:
▫ ”מרגע ההפרייה, תאי העוּבר האנושי נבדלים ומיוחדים בדרגה הגבוהה ביותר.”
▫ ”העוּבר האנושי איננו בבחינת רכוש.”
▫ ”חיי האדם מתחילים ברגע ההתעברות.”
האם הדבר עולה בקנה אחד עם מה שנאמר במקרא בנוגע לתחילת החיים האנושיים?
החיים מתחילים עם ההתעברות
יהוה אלהים הינו ”מקור חיים” ו”בו אנחנו חיים ומתנועעים וקיימים.” (תהלים ל״ו:10; מעשי־השליחים י״ז:28) מתי מתחילים החיים מנקודת־מבטו של בורא האדם? הוא רואה את חיי־האדם כדבר יקר־ערך, אפילו בשלבי ההתפתחות הראשונים שלאחר ההתעברות. למעלה מ־000,3 שנה לפני קביעת בית־הדין דלעיל, הוא האציל מרוחו על המלך דוד לכתוב:
”תסוכֵני בבטן אמי. אודך על כי נוֹראוֹת נפלֵאתי [כלומר, נוצרתי באורח נפלא]. נפלאים מעשיך, ונפשי יודעת מאוד. לא נִכחַד עָצמִי ממך [כלומר, לא נסתרו עצמותי ממך] אשר עוּשֵיתי בסתר [בתוך הרחם], רוּקמתי [רמז לוורידים ולעורקים, השזורים בגוף כחוטי־ריקמה צבעוניים] בתחתיות ארץ [תיאור פיוטי לאפֵלה שבתוך הרחם]. גָלמִי ראו עיניך [כעוּבר בראשית התהוותו], ועל ספרך כולם ייכתבו.” — תהלים קל״ט:13–16.
מרגע ההתעברות ואילך, חיי העוּבר מתפתחים על־פי דגם מדויק, כאילו צייתו לתדריכים המופיעים בספר, ספר עב־כרס. ”אם יפרטו את כמות המידע הטמונה בתוך הזיגוֹטה,” אומר ד״ר לֵז’ון, ”ויכניסו אותה למחשב, היא עשויה להורות למחשב כיצד לחשב את הפעולה הבאה; כמות מידע זו כה גדולה, עד כי איש אינו מסוגל למדוד אותה.”
חיי העוּבר ברחם יקרים
אם כן, התינוק המתפתח ברחם אמו הינו הרבה יותר מאשר גוש רקמות. הוא יקר־ערך, ומשום כך קבע אלהים שאדם שיגרום נזק לתינוק שטרם נולד, יצטרך לתת על כך את הדין. החוק המופיע בשמות כ״א:22, 23 מזהיר: ”וכי ינָצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה, ולא יהיה אסון, ענוש ייענש כאשר ישית עליו בעל האשה, ונתן בפלילים. ואם אסון יהיה, ונתתה נפש תחת נפש.”
יש מפרשים המייחסים את המלים ”אסון יהיה” לאשה. אך, יש לשים לב שהפסוק עצמו אינו עושה כן. ה”אסון” מתייחס, איפוא, או לאשה או לילדיה, או לכולם גם יחד. לפיכך, הפלה הנעשית בכוונה תחילה, כדי למנוע לידתו של ילד לא־רצוי, הינה רצח בזדון של חיי־אנוש.
יש אולי שיטענו שעוּבר אנושי איננו מהווה חיי־אנוש, כיון שאין הוא מסוגל לכלכל את עצמו מחוץ לרחם. טיעון זה נבוב מעיקרו. איש אינו מפקפק בכך שתינוק שזה עתה נולד — שהוא בן דקות אחדות בלבד — הוא יצור אנושי. אך, אם יותירו את התינוק הזה עירום בשדה, כמה זמן ימשיך הוא לחיות? הוא חסר־אונים לחלוטין, ובדומה לעוּבר, אין הוא מסוגל לכלכל את חייו. תינוק שזה עתה נולד זקוק למחסה, לחום ולמזון, דברים שרק אדם בוגר, כגון אמו, מסוגל לספק לו.
כיון שכך, הקביעה המשפטית שנזכרה לעיל, עולה בקנה אחד עם ההשקפה המקראית, שחיי האדם מתחילים ברגע ההתעברות. חיי העוּבר שברחם אמו אינם דבר פעוט־ערך, שניתן למחותם בזדון כחפץ זר המהווה מיטרד. חיי האדם מקודשים לא רק לאחר יציאתו מהרחם, אלא כשהוא עדיין נמצא בתוכו.
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 10]
ארמון וינדזור, הספרייה המלכותית. © 1970 הוד־מלכותה המלכה