הפניות עבור גיליון פעילות לאסיפת אורח חיינו ושירותנו

4–10 במאי

אוצרות מדבר־אלוהים | בראשית ל״ו עד ל״ז

‏”‏יוסף היה קורבן לקנאה”‏

חיפוש פנינים רוחניות

בנ–‏1–א 678

אדום

‏[‏אָדום]‏,‏ אֱדומים

אדום היה שמו השני או הכינוי שניתן לעשיו,‏ אחיו התאום של יעקב (‏בר ל״ו:‏1‏)‏.‏ שם זה ניתן לו מפני שמכר את בכורתו בעבור הנזיד האדום (‏בר כ״ה:‏30–34‏)‏.‏ בלידתו צבע עורו של עשיו היה אדום עז (‏בר כ״ה:‏25‏)‏,‏ וחלקים מהאדמות שבהן התיישבו לימים הוא וצאצאיו התאפיינו בצבע דומה.‏

בנ–‏1–א 561,‏ 562

חזקה

כאשר רועה צאן אמר שהוא ישמור או יגן על צאן או עדר כלשהו,‏ הוא למעשה הביע את הסכמתו החוקית שאותן חיות יהיו בחזקתו.‏ בזאת הבטיח לבעלים שהוא יאכיל את הצאן וידאג שלא ייגנב,‏ אחרת יהיה עליו לשלם לו פיצויים.‏ אולם אחריותו לא הייתה מוחלטת,‏ שהרי החוק שלעיל פטר אותו מאחריות אם התרחש מצב שאינו בשליטת אדם,‏ כגון תקיפה של חיות פרא.‏ אך על מנת להיפטר מהאחריות הכרוכה בחזקה,‏ היה עליו להציג לבעלים עדות כלשהי,‏ למשל את פגר החיה שנטרפה.‏ לאחר בחינת העדות הבעלים היה מחויב לזכות את בעל החזקה מכל אשמה.‏

עיקרון זה חל באופן כללי על כל רכוש שמופקד בידי מישהו,‏ אפילו במסגרת המשפחה.‏ למשל,‏ לבכור הייתה אחריות חוקית להשגיח על אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו.‏ לכן אנו יכולים להבין מדוע דאג ראובן בתור הבכור לחייו של יוסף כאשר זממו שאר אחיו להרגו,‏ כפי שעולה מהכתוב בבראשית ל״ז:‏18–30‏.‏ ”‏הוא אמר:‏ ’‏אל נהרוג אותו’‏ .‏.‏.‏ ’‏אל תשפכו דם.‏.‏.‏ אל תשלחו בו יד’‏.‏ הוא התכוון להצילו מידם כדי להשיבו אל אביו”‏.‏ וכאשר הבחין ראובן בהיעדרו של יוסף,‏ הוא כה חרד ש”‏קרע את בגדיו”‏ וקרא ואמר:‏ ”‏הילד איננו !‏ ואני,‏ מה אעשה ?‏”‏ הוא ידע שעלולים להאשימו באובדנו של יוסף.‏ כדי להתנער מאחריות יצרו בעורמה האחים ראיה בדויה לכך שיוסף נהרג בידי חיית פרא.‏ לשם כך השרו את כתונת הפסים של יוסף בדם עיזים.‏ לאחר מכן הציגו את הראיה בפני יעקב,‏ אביהם ומי ששימש כשופט במשפחתו.‏ הוא פטר את ראובן מכל אחריות מפני שעל בסיס כותונתו ספוגת הדם של יוסף שהציגו אחיו כראיה,‏ הסיק יעקב שיוסף נהרג (‏בר ל״ז:‏31–33‏)‏.‏

11–17 במאי

אוצרות מדבר־אלוהים | בראשית ל״ח עד ל״ט

‏”‏יהוה מעולם לא נטש את יוסף”‏

חיפוש פנינים רוחניות

בנ–‏2–א 555

אונן

‏[‏נגזר משורש שמשמעו ”‏אונים;‏ אנרגיה דינמית”‏]‏.‏

בנו השני של יהודה מבתו הכנענית של שוע (‏בר ל״ח:‏2–4;‏ דהא ב׳:‏3‏)‏.‏ ער,‏ אחיו הגדול של אונן,‏ הומת על־ידי יהוה בהיותו ערירי בשל התנהגות פסולה.‏ לאחר מכן ביקש יהודה מאונן לייבם את תמר,‏ אלמנתו של ער.‏ אם ייוולד בן,‏ הוא לא יהיה מייסד השושלת של אונן,‏ וירושת הבכור תשתייך לו כיורשו של ער;‏ ואם לא יקום יורש,‏ יקבל אונן בעצמו את הירושה.‏ כאשר קיים אונן יחסים עם תמר,‏ הוא ”‏שפך את זרעו ארצה”‏.‏ בזאת הוא לא ביצע אוננות,‏ שהרי הכתוב מוסר שהוא שפך את זרעו ”‏כאשר קיים יחסים עם אשת אחיו”‏.‏ נראה שהיה זה מקרה של משגל נסוג שבו בכוונה מנע אונן מזרעו להיפלט אל תוך איבר מינה של תמר.‏ יהוה המית את אונן,‏ שגם הוא היה ערירי,‏ וזאת בשל חוסר ציותו לאביו,‏ חמדנותו וחטאו נגד מוסד הנישואין שמקורו באלוהים,‏ ולא בשל אוננות (‏בר ל״ח:‏6–10;‏ מ״ו:‏12;‏ במד כ״ו:‏19‏)‏.‏

25–31 במאי

אוצרות מדבר־אלוהים | בראשית מ״ב עד מ״ג

‏”‏יוסף גילה שליטה עצמית יוצאת מגדר הרגיל”‏

בנ–‏2–א 108 §4

יוסף

בעקבות התפתחויות אלה החלו אחיו למחצה של יוסף לראות במתרחש עונש מאלוהים על כך שמכרו אותו לעבדות שנים רבות קודם לכן.‏ הם דנו בפשעם בנוכחות אחיהם,‏ שאותו עדיין לא זיהו.‏ כאשר שמע יוסף את מילותיהם המשקפות חרטה,‏ רגשות הציפו את ליבו עד כי נאלץ לעזוב את המקום ולבכות.‏ בשובו ציווה לכלוא את שמעון עד אשר יחזרו עם אחיהם הצעיר (‏בר מ״ב:‏21–24‏)‏.‏

חיפוש פנינים רוחניות

בנ–‏2–א 795

ראובן

כמה מתכונותיו הטובות של ראובן נחשפו כאשר שכנע את תשעת אחיו להשליך את יוסף לבאר יבשה במקום להרגו.‏ ראובן התכוון לשוב לשם בחשאי ולהוציאו מהבאר (‏בר ל״ז:‏18–30‏)‏.‏ כעבור למעלה מ־20 שנה,‏ כאשר שוחחו אחיו והסיקו שהם נאשמים בריגול במצרים כעונש על העוול שגרמו ליוסף,‏ הזכיר ראובן לאחרים שהוא לא היה שותף למזימתם להרוג את יוסף (‏בר מ״ב:‏9–14,‏ 21,‏ 22‏)‏.‏ שוב,‏ כאשר סירב יעקב שבנימין יתלווה לאחיו במסעם השני למצרים,‏ היה זה ראובן שהציע את שני בניו כעירבון באמרו:‏ ”‏תוכל להמית [‏אותם]‏ אם לא אביא [‏את בנימין]‏ אליך”‏ (‏בר מ״ב:‏37‏)‏.‏