אושר נצחי מצפה לנותנים בנדיבות אלוהית
”כי כה אהב אלהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם”. — יוחנן ג׳:16.
1, 2. (א) מיהו הנותן הנדיב ביותר, ומה היתה מתנתו היקרה ביותר לאנושות? (ב) בתיתו מתנה גדולה זו, איזו תכונה גילה אלהים?
יהוה אלהים הוא הנותן הנדיב מכל. בנוגע אליו, בורא השמים והארץ, כתב השליח יעקב: ”כל מתנה טובה וכל מתנה שלמה יורדת ממעל מאת אבי האורות אשר כל שינוי וכל צל חילוף אין בו”. (יעקב א׳:17) יהוה הוא שהעניק את המתנה הנפלאה מכל, יקרה מכל מתנה שאפשר לתת. על מתת נפלאה זו לאנושות, נאמר: ”כי כה אהב אלהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם”. — יוחנן ג׳:16.
2 מלים אלה אמר לא אחר מאשר אותו בן יחיד של אלהים. בתור בן יחיד לאביו, טבעי היה שהעריך ואהב אב שכזה, אשר הוא מקור חייו ומקורם של כל אותם דברים טובים אשר סופקו לו להנאתו. אולם, אלהים לא הגביל את אהבתו לבנו יחידו בלבד. נתינת מתנה נפלאה מעין זו לאחרים מברואיו שיקפה את אהבתו של יהוה בדרגה יוצאת־דופן. (השווה רומיים ה׳:8–10.) הדבר נעשה ברור עוד יותר כשאנו בוחנים את משמעותה המדויקת של המלה ”נתן” בהקשר זה.
מתת אלהים — ”בנו אהובו”
3. מלבד ”בנו אהובו”, מי עוד נהנו מאהבתו של האב השמימי?
3 במשך תקופה ממושכת לא־מוגדרת, נהנה אלהים מהתרועעות אישית עם בן יחיד זה — ”בנו אהובו” — בתחום השמימי. (קולוסים א׳:13) במשך אותה תקופה, גברה בין האב והבן אהבתם זה לזה וחיבתם ההדדית, עד כי לא היתה עוד אהבה כזו. גם שאר היצורים שברא אלהים באמצעות בנו יחידו, זכו לאהבה במשפחה השמימית של יהוה. כך, שררה אהבה בקרב כל משפחתו של אלהים. כתבי־הקודש מדייקים באמרם: ”האלהים הוא אהבה”. (יוחנן א׳. ד׳:8) בתואם עם זאת, משפחתו של אלהים נועדה להיות מורכבת מאלה הזוכים לאהבת האב, יהוה.
4. כיצד שליחת בנו אל הארץ דרשה מיהוה יותר מאשר פרק־זמן מבלי להתרועע עימו אישית, ולמען מי?
4 היחסים בין יהוה לבין בנו בכורו היו הדוקים עד־כדי־כך שהימנעותם מהתרועעות קרובה זאת היוותה עבורם הפסד רציני כשלעצמו. (קולוסים א׳:15) אולם, ב’נתינת’ בנו היחיד היה כרוך יותר מאשר לשלול מעצמו את ההתרועעות האישית עם ”בנו אהובו”. הדבר הגיע לידי כך שיהוה הירשה שבנו ימות, וכך יחדל באופן ארעי להתקיים כבן במשפחה האוניברסלית של אלהים. הוא מת למען אלה אשר מעולם לא היו שייכים למשפחתו של אלהים. יהוה לא יכול היה להעניק מתנה גדולה יותר לאנושות הנזקקת מאשר בנו יחידו, אותו בן אשר כתבי־הקודש מתארים כ”הראשית של בריאת אלהים”. — ההתגלות ג׳:14.
5. (א) לאיזה מצב נקלעו צאצאי אדם, ומה דרשה צדקתו של אלהים מאחד מבניו הנאמנים? (ב) מה דרשה מאלהים עצמו נתינת המתנה הגדולה ביותר?
5 הזוג האנושי הראשון, אדם וחוה, איבדו את מקומם במשפחה של אלהים. הם מצאו עצמם במצב זה, כשגורשו מגן־עדן, אחרי שחטאו ליהוה. לא זו בלבד שלא היו עוד בנים למשפחת אלהים, אלא חל עליהם גזר־דין מוות. אי־לכך, בבעיה שהתעוררה היה כרוך יותר מאשר החזרת צאצאי אדם לחיק משפחתו של אלהים כבנים רצויים בעיניו, מפני שדרוש היה גם להסיר את המוות שגזר עליהם אלהים. בתואם עם עקרונות הצדק האלוהי, היה צורך שאחד מבניו הנאמנים של יהוה אלהים ימות כתחליף או ככופר. לפיכך, השאלה המכריעה היתה: האם זה שייבחר לכך יסכים למות כתחליף לבני־אדם חוטאים? יתר על כן, כדי לבצע זאת, על אלהים היה לחולל נס. הדבר דרש ביטוי חסר־תקדים של אהבה אלוהית. — רומיים ח׳:32.
6. כיצד יכול היה בן־האלהים לעמוד בתנאים שנדרשו מזה שיושיע את האנושות החוטאת, ומה אמר הוא בנוגע לכך?
6 רק בנו בכורו של יהוה יכול היה לעמוד בתנאים המיוחדים שדרש מצבה של האנושות החוטאת. הוא מהווה השתקפות כה מושלמת של אביו השמימי באופן בו הוא מגלה אהבה לבני משפחתו של אלהים, עד אשר אין דומה לו בקרב כל בני האלהים. מאחר שכל ברואיו בני־התבונה של יהוה באו לידי קיום באמצעות בן זה, אין ספק שחיבתו כלפיהם עמוקה במיוחד. בנוסף לכך, האהבה היא המעלה הבולטת של בנו בכורו של יהוה, ישוע המשיח, כיון שהוא ”זוהר כבודו וצלם עצמותו [של אלהים]”. (עברים א׳:3) כעדות לנכונותו לתת ביטוי לאהבה זו במידה מלאה ביותר, בהקרבת חייו למען האנושות החוטאת, אמר ישוע לשנים־עשר שליחיו: ”בן־האדם לא בא כדי שישרתוהו אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר בעד רבים”. — מרקוס י׳:45; ראה גם יוחנן ט״ו:13.
7, 8. (א) מה הניע את יהוה לשלוח את בנו, ישוע המשיח, אל עולם האנושות? (ב) לאיזו משימה שלח יהוה את בנו יחידו?
7 ליהוה אלהים היתה סיבה מיוחדת לשלוח את בנו אל עולם האנושות הנמצא במצוקה. האהבה האלוהית היא זו שהניעה לכך, כשם שישוע עצמו ציין: ”כי כה אהב אלהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם. הן האלהים לא שלח את בנו אל העולם לשפוט את העולם, אלא כדי שייוושע העולם על־ידו”. — יוחנן ג׳:16, 17.
8 באהבתו הרבה, שלח יהוה את בנו יחידו למשימה של ישועה. אלהים לא שלח את בנו כדי לשפוט את העולם. אילו היה נשלח בן־האלהים במעמד של שופט, סיכוייה של האנושות כולה היו אפסיים. המשפט שישוע המשיח היה חורץ על המשפחה האנושית היה הרשעה, גזר־דין מוות. (רומיים ה׳:12) לפיכך, באמצעות ביטוי יחיד־במינו זה של אהבתו, מיתן אלהים את גזר־דין המוות שדרש הצדק המוחלט.
9. כיצד חש דוד, מחבר התהלים, באשר לאותה נדיבות שגילה יהוה?
9 בכל מעשיו, מביע ומוכיח יהוה אהבה כמעלה המאפיינת את אישיותו. ניתן אף לומר שברוב אהבתו מרעיף אלהים על עבדיו עלי־אדמות דברים טובים מעל ומעבר למה שנחוץ. כך חש גם דוד, מחבר התהלים, כאשר כתב על אלהים: ”מה רב טובך, אשר צפנת ליראיך! פעלת לחוסים בך, נגד בני־אדם”. (תהלים ל״א:20) במהלך התקופה בה מלך על עם־ישראל — ובעצם לכל אורך חייו כאחד מעמו הנבחר של אלהים — התנסה דוד פעמים רבות בטובו של יהוה. הוא מצא שטוּב זה מאת אלהים ניתן בשפע.
עם־ישראל איבד מתת גדולה מאת אלהים
10. מדוע לא היה אף עם שדמה לעם־ישראל הקדום?
10 כשיהוה היה אלהיו, עם־ישראל היה עם מיוחד במינו. באמצעות משה ששימש כמתווך, כרת יהוה ברית עם צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. הוא לא נהג כך באף עם אחר. עקב כך, יכול היה להצהיר המשורר בהשראת אלהים: ”מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי; ומשפטים בל ידעום. הללו יה”. — תהלים קמ״ז:19, 20.
11. עד מתי זכה עם־ישראל ליחסים מבורכים עם אלהים, וכיצד הביע ישוע את השינוי שחל ביחסיהם?
11 בני־ישראל זכו לקשר מבורך זה עם אלהים עד אשר דחו את ישוע כמשיח בשנת 33 לספירה. היה זה אכן יום עצוב לישראל כשישוע פתח בקינה זו: ”ירושלים, ירושלים, ההורגת את הנביאים וסוקלת את השלוחים אליה, כמה פעמים חפצתי לקבץ את בנייך כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה ולא רציתם. הנה ביתכם יינטש לכם”. (מתי כ״ג:37, 38) דברים אלה מפי ישוע הבהירו שעם־ישראל, שזכה קודם־לכן במעמד מבורך בעיני יהוה, איבד את המתנה המיוחדת שהעניק אלהים. הכיצד?
12. מי היו ’בני ירושלים’, ומה היתה משמעות הדבר אילו יכול היה ישוע לקבצם?
12 בהשתמשו בביטוי ’בנים’, התייחס ישוע רק ליהודים נימולים, אשר התגוררו בירושלים ואשר ייצגו את עם־ישראל כולו. קיבוץ ’בני ירושלים’ משמעו היה כריתת ברית בין ’בנים’ אלה לבין אלהים, כשישוע משמש כמתווך בין יהוה לבין אותם יהודים מלידה. (ירמיהו ל״א:31–34) אהבתו של יהוה היתה כה גדולה שהתוצאה נועדה להיות סליחת כל חטאיהם. (השווה מלאכי א׳:2.) אכן, זו היתה מתנה כבירה באמת!
13. מה איבד עם־ישראל כשדחה את בן אלהים, אך מדוע לא פחתה שמחת אלהים עקב כך?
13 בתואם עם דברו הנבואי, חיכה אלהים ככל שסביר היה לחכות בטרם איפשר לנוכרים להפיק תועלת ממתנתו, ולהתקבל כשותפים ב”ברית החדשה”. אך, עם־ישראל מלידה איבד מתת נפלאה זו כאשר דחה את בנו, המשיח. לכן, כדי לאזן את התוצאות שנבעו מדחיית בנו, הציע יהוה מתנה יקרה זו לאנשים שלא היו שייכים לעם־ישראל. בדרך זו, לא פחתה שמחתו של יהוה, הנותן הגדול.
האושר שבנתינה
14. מדוע ישוע המשיח הוא המאושר ביותר בין כל ברואיו של אלהים?
14 יהוה הינו ”האל המאושר”. (טימותיוס א׳. א׳:11, ע״ח) הנתינה לאחרים מעניקה לו שמחה רבה. במאה הראשונה לספירה, אמר בנו בכורו: ”טוב לתת מלקחת”. (מעשי־השליחים כ׳:35) בתואם עם עיקרון זה, נעשה ישוע למאושר ביותר בקרב ברואיו של אלהים ביקום כולו. הכיצד? ובכן, אחרי יהוה אלהים, נתן ישוע המשיח את המתנה הגדולה מכולן, בתיתו את חייו למען האנושות. למעשה, הוא ”המושל המאושר”. (טימותיוס א׳. ו׳:15, ע״ח) כך הציב ישוע דוגמה אישית למה שאמר באשר לאושר הגדול שבנתינה.
15. למה ישמש יהוה תמיד דוגמה, וכיצד יכולים ברואיו בני־התבונה לזכות במידה מסוימת של אושרו?
15 באמצעות ישוע המשיח, ימשיך יהוה אלהים לתת לנצח בנדיבות לכל ברואיו בני־התבונה, ותמיד ישמש להם כדוגמה הטובה ביותר של נדיבות. כשם שאלהים מפיק הנאה מנתינת מתנות טובות לאחרים, כך הוא מטפח את רוח הנדיבות בלבם של ברואיו בני־התבונה החיים עלי־אדמות. בדרך זו, הם משקפים ומחקים את אישיותו וזוכים לחוש במידה מסוימת את האושר שהוא עצמו חש. (בראשית א׳:26; אפסיים ה׳:1) בהתאם לכך, אמר ישוע לתלמידיו: ”תנו ויינתן לכם; מידה יפה, דחוסה, גדושה ושופעת יתנו בחיקכם, כי במידה שאתם מודדים יימדד לכם”. — לוקס ו׳:38.
16. לאיזה סוג של נתינה התייחס ישוע בלוקס ו׳:38?
16 ישוע הציב בפני תלמידיו דוגמה מאלפת של נתינה כאורח־חיים. הוא ציין שהנותן בנדיבות ייזכה להערכה מצד המקבלים. בלוקס ו׳:38, ישוע לא התייחס רק לנתינת מתנות גשמיות. הוא לא קרא לתלמידיו לנקוט קו־פעולה אשר ירושש אותם מבחינה כספית, אלא עודד אותם לנתינה אשר תעניק להם תחושת סיפוק רוחני.
אושר נצחי מובטח
17. איזו מתנה נפלאה העניק יהוה לעדיו ב”עת קץ” זו?
17 מה נפלאה המתנה שהעניק יהוה, העליון מכל, לעדיו ב”עת קץ” זו! הוא סיפק לנו את הבשורה הטובה של המלכות. הוא הטיל עלינו את הזכות הגדולה לבשר על מלכותו המיוסדת של אלהים בידי בנו המולך, ישוע המשיח. (מתי כ״ד:14; מרקוס י״ג:10) המינוי לשרת כעדיו של האל העליון הינו מתנה שאין שווה לה, והדרך הטובה ביותר בה נוכל לגלות רוח של נתינה, כדוגמת אלהים עצמו, היא בחלוקת הבשורה על המלכות לאחרים, בטרם יקיץ הקץ על סדר־דברים מרושע זה.
18. בתור עדי־יהוה, מה עלינו לתת לזולת?
18 השליח פאולוס תיאר את הקשיים בהם התנסה בהכריזו את בשורת המלכות. (קורינתים ב׳. י״א:23–27) עדי־יהוה בני־זמננו נאלצו גם הם להתמודד עם מכשולים ולוותר על העדפות אישיות כדי להפיץ לזולת את תקוות המלכות. אפשר, למשל, שאנו נרתעים מלבקר מבית־לבית, במיוחד אם אנו ביישנים מטבענו. אולם, בתור תלמידי המשיח, אין אנו יכולים להתחמק, או להשתמט מהזכות לתת דברים רוחניים לאחרים בהכרזת ”בשורה זו של המלכות”. (מתי כ״ד:14) עלינו לטפח את אותה גישה אשר היתה לישוע. בעמדו בפני המוות, התפלל הוא: ”אבי, ... לא כרצוני אני כי אם כרצונך אתה”. (מתי כ״ו:39) באשר להטפת הבשורה הטובה של המלכות לזולת, שומה על משרתי יהוה לעשות לא את רצונם הם, אלא את רצון אלהים — לא את חפצם הם אלא את מה שהוא חפץ.
19. מי הם בעלי ”משכנות עולם” המוזכרים במשל של ישוע, וכיצד נוכל לזכות ביחסי ידידות עימם?
19 נתינה מהסוג הזה דורשת מאיתנו להקדיש מזמננו וממשאבינו, אך כשאנו נותנים בנדיבות כדוגמת אלהים, אנו בטוחים שנזכה לאושר נצחי. מדוע? כיון שישוע אמר: ”השיגו לכם ידידים בממון המירמה כדי שיקבלו אתכם למשכנות עולם כאשר הוא ייכלה”. (לוקס ט״ז:9) משמע הדבר שעלינו להשתמש ב”ממון המירמה”, היינו, אמצעים כספיים, כדי להשיג יחסי ידידות עם בעלי ”משכנות עולם”. כבורא היקום, הכל שייך ליהוה, ולבנו הבכור חלק בבעלות זו בתור יורש כל אותם דברים. (תהלים נ׳:10–12; עברים א׳:1, 2) כדי לזכות בידידותם, עלינו להשתמש בממון שבידינו בדרך אשר תשביע את רצונם. הדבר כולל את טיפוח הגישה הנכונה באשר לשימוש באמצעים חומריים לתועלת הזולת. (השווה מתי ו׳:3, 4; קורינתים ב׳. ט׳:7.) ניתן להשתמש באמצעינו הכספיים בדרכים נאותות כדי להדק את יחסי הידידות שלנו עם יהוה אלהים ועם ישוע המשיח. למשל, ניתן לעשות כן במאמצים לבוא ברצון מלא לעזרת אנשים נצרכים ובניצול משאבינו לקידום ענייני מלכות אלהים. — משלי י״ט:17; מתי ו׳:33.
20. (א) מדוע יכולים יהוה וישוע להובילנו אלי ”משכנות עולם”, והיכן הם אותם ”משכנות”? (ב) מאילו זכויות נמשיך ליהנות לנצח?
20 בזכות היותם בני־אלמוות, יכולים יהוה אלהים וישוע המשיח הן להיות ידידינו לנצח והן להובילנו אלי ”משכנות עולם”. הדבר נכון בין אם אותם ”משכנות” יהיו בשמים יחד עם כל מלאכי המרום ובין אם עלי־אדמות בגן־העדן המשוקם. (לוקס כ״ג:43) מתנתו היקרה־מכל של אלהים, הלא היא בנו ישוע המשיח, היא זו שאיפשרה את כל אותם דברים. (יוחנן ג׳:16) יהוה אלהים אף ישתמש בישוע כדי להמשיך להרעיף מתנות על הבריאה כולה, לשמחתו הוא, שהיא מיוחדת במינה. למעשה, לנצח נצחים, תהא לנו הזכות להמשיך לגלות נדיבות תחת ריבונותו האוניברסלית של יהוה אלהים ותחת מלכות בנו יחידו, אדוננו ומושיענו, ישוע המשיח. התוצאה תהא אושר נצחי לכל אלה הנותנים בנדיבות כדוגמת אלהים.
(מקור המאמר: 92/1/15)
האם אתה זוכר?
◻ מה דרשה מצד אלהים נתינת המתנה הגדולה ביותר?
◻ לאיזה סוג של משימה שלח אלהים את בנו?
◻ מיהו המאושר ביותר בקרב ברואיו של יהוה, ומדוע?
◻ כיצד ייזכו אלה הנותנים בנדיבות אלוהית לאושר נצחי?
[תמונה בעמוד 8]
האם אתה מעריך את המתת הגדולה שהעניק לנו אלהים — את בנו כקרבן־כופר?
[תמונות בעמוד 10]
האם אתה מבקש תחילה את מלכות אלהים בהכריזך את הבשורה הטובה ובתמיכתך בפעילות זו ממשאביך?