ספיריטיזם והחיפוש אחר רוחניות אמיתית
לכולנו יש צרכים רוחניים וגשמיים. זו הסיבה שרבים שואלים שאלות שונות כגון, מהי תכלית החיים, מדוע אנשים סובלים ומה מצב המתים? אנשים כנים רבים מחפשים תשובות לשאלות אלו ולדומיהן בסיאנסים, כלומר, מפגשים שבמהלכם הם פונים למדיומים (מתווכים). תופעה זו מכונה ספיריטיזם.
הספיריטיסטים מצויים בארצות רבות ופזורים בקהילות ובכנסיות. בברזיל, לדוגמה, קיימים על־פי ההערכות 000,000,4 ספיריטיסטים המקיימים את משנתו של היפוליט ליאו דניזרד ריוואלי, מחנך ופילוסוף צרפתי מן המאה ה־19 שאימץ לעצמו את השם אלן קרדק. ב־1854 החל להתעניין בתופעות ספיריטיסטיות. מאוחר יותר הפנה שאלות למדיומים במקומות רבים והעלה את התשובות על הכתב בספר הרוחות (The Book of Spirits), שיצא לאור ב־1857. ספרים נוספים שהוציא מתחת ידו הם ספר המדיומים (Book ’The Mediums) וספר הבשורה על־פי הספיריטיזם (The Gospel According to Spiritism).
הספיריטיזם כרוך במנהגים דתיים כמו ווּדו, כישוף, קסמים ופולחן השטן. אולם, חסידי אלן קרדק טוענים שעיקרי אמונתם שונים. בספרות שלהם יש ציטטות רבות מן המקרא, והם רואים בישוע ”המדריך והמופת לכל האנושות”. לטענתם, תורותיו של ישוע הן ”הביטוי הטהור מכל לחוקי אלוהים”. אלן קרדק החשיב את הכתבים הספיריטיסטיים להתגלות השלישית של חוקי אלוהים לבני האדם. שתי ההתגלויות הראשונות הן תורתו של משה ותורתו של ישוע.
הספיריטיזם מושך אליו המונים משום שהוא שם דגש באהבת הזולת ובמעשי צדקה. אחד מעיקרי האמונה הספיריטיסטיים הוא: ”ללא צדקה אין ישועה”. ספיריטיסטים רבים פעילים בעבודות סוציאליות ותורמים להקמת בתי־חולים, בתי־ספר ומוסדות אחרים. מאמצים אלו ראויים לשבח. השאלה היא, מה מידת הדמיון בין עיקרי האמונה של הספיריטיסטים לבין תורתו של ישוע המובאת בכתבי־הקודש? הבה נתייחס לשתי דוגמאות: התקווה השמורה למתים והסיבה לסבל.
איזו תקווה שמורה למתים?
ספיריטיסטים רבים מאמינים בגלגול נשמות. באחד הספרים הספירטיסטיים נאמר: ”גלגול נשמות היא התורה היחידה המתאימה לצדק האלוהי על־פי תפיסתנו; רק היא יכולה להסביר את העתיד ולחזק את תקוותינו”. הספיריטיסטים טוענים כי במוות עוזבת הנשמה את גוף האדם — כמו פרפר המגיח מן הפקעת. הם מאמינים שהנשמה מתגלגלת לגופו של אדם אחר שנולד כדי לכפר על חטאים שביצעה בחיים קודמים. עם זאת, חטאי העבר נמחקים מזיכרונו של האדם. ”אלוהים רואה לנכון להליט את העבר בלוט”, מציין ספר הבשורה על־פי הספיריטיזם.
”מי שמתכחש לגלגול נשמות מתכחש לדברי ישוע”, כתב אלן קרדק. אבל ישוע מעולם לא הזכיר את המונח ”גלגול נשמות”. (ראה המסגרת ”האם גלגול נשמות הוא עיקר־אמונה מקראי?” בעמוד 22.) להיפך, ישוע לימד שהמתים יוקמו לתחייה. במהלך שירותו הארצי הקים שלושה אנשים — בן אלמנה מנעים, בתו של אחד מראשי בית כנסת ואת ידידו הקרוב אלעזר (מרקוס ה׳:22–24, 35–43; לוקס ז׳:11–15; יוחנן י״א:1–44). נדון כעת באחד המקרים ונראה למה התכוון ישוע בהתייחסו ל”תחיית המתים”.
תחייתו של אלעזר
ישוע שמע שידידו אלעזר חולה. כעבור יומיים אמר לתלמידיו: ”אלעזר ידידנו נרדם, אך אני הולך להעיר אותו”. תלמידיו לא הבינו אותו, על כן אמר במפורש: ”אלעזר מת”. ארבעה ימים לאחר מותו של אלעזר הגיע ישוע אל קברו. הוא ציווה לגולל את האבן מעל פתח הקבר. לאחר מכן קרא בקול גדול: ”אלעזר, צא החוצה!” והנה קרה דבר מופלא. ”יצא המת כשרגליו וידיו כרוכות בתכריכים ופניו עטופות במטפחת. אמר להם ישוע: ’התירו אותו והניחו לו ללכת’” (יוחנן י״א:5, 6, 11–14, 43, 44).
ברור שלא היה כאן מקרה של גלגול נשמות. ישוע אמר שאלעזר המת היה כאדם ישן, ללא הכרה. כלשון המקרא, ’אבדו עשתונותיו [מחשבותיו]’, והוא ’לא ידע מאומה’ (תהלים קמ״ו:4; קהלת ט׳:5). לאחר שהוקם לתחייה לא היה אלעזר אדם אחר בעל נשמה שהתגלגלה מחיים קודמים. הוא הוקם באותה אישיות, באותו גיל ובאותם זכרונות. הוא המשיך בחייו כפי שהיו לפני מותו בטרם עת ושב לאוהביו שהתאבלו על מותו (יוחנן י״ב:1, 2).
לימים, מת אלעזר שנית. אם כן, לשם מה הוקם לתחייה? מקרה זה ומעשי תחייה אחרים שחולל ישוע מחזקים את ביטחוננו בהבטחת אלוהים שמשרתיו הנאמנים יוקמו לתחייה במועד שקבע. נסים אלו של ישוע מוסיפים משקל רב לדבריו: ”אני התחייה והחיים. המאמין בי יחיה גם אם ימות” (יוחנן י״א:25).
באשר לתקומה עתידית זו אמר ישוע: ”תבוא שעה שכל שוכני קבר ישמעו את [קולי], ויֵצאו עושי הטוב לתקומה של חיים ועושי הרע לתקומה של משפט” (יוחנן ה׳:28, 29). כפי שהיה במקרה של אלעזר, תהיה זו תחייה של אנשים מתים. לא יהיה זה איחוד מחדש של רוחות תבוניות עם גופות שכבר נרקבו ונספגו בתוך אורגניזמים אחרים. בורא השמים והארץ, שאין גבול לחוכמתו ולכוחו, מסוגל להקים לתחייה את המתים.
האין בתחיית המתים, על־פי מה שלימד ישוע המשיח, עדות לאהבתו העמוקה של אלוהים כלפי בני האדם כיחידים? אך מה באשר לשאלה השנייה שהוזכרה בתחילת המאמר?
מהי הסיבה לסבל?
חלק ניכר מסבלות האדם נגרמים ממעשיהם של בני אדם כסילים, חסרי ניסיון ומרושעים. אבל מה בעניין מקרים טרגיים שבהם לא ניתן להאשים ישירות את בני האדם? למשל, מדוע קורים תאונות ואסונות טבע? מדוע ילדים נולדים עם מומים מולדים? אלן קרדק ראה בכך עונשים. הוא כתב: ”עונש בא בעקבות מעשה רע. אם המעשה הרע לא נעשה בחיים הנוכחיים, הוא נעשה בחיים הקודמים”. הספיריטיסטים לומדים להתפלל בזו הלשון: ”אדוננו, אתה כליל הצדק. ראוי אני לחולי שראית לנכון לשלוח אלי... אני מקבל זאת ככפרה על עברי וכמבחן לאמונתי ולכניעתי לרצונך המבורך” (ספר הבשורה על־פי הספיריטיזם).
האם כך לימד ישוע? לא. ישוע הכיר היטב את הפסוק: ”עת ופגע יקרה את כולם” (קהלת ט׳:11). הוא ידע שלעתים דברים רעים פשוט קורים, ואינם בהכרח עונש על חטאים.
תן דעתך למעשה שהיה בחיי ישוע: ”כאשר עבר [ישוע] בדרכו ראה איש עיוור מלידה. שאלו אותו תלמידיו: ’רבי, מי חטא שהוא נולד עיוור? הוא או הוריו?’” תשובתו היתה מאירת עיניים: ”’לא הוא חטא ולא הוריו; אין זה אלא כדי שייגלו בו פעלי אלוהים’. אחרי אומרו זאת ירק על האדמה ועשה טיט מן הרוק; מרח את הטיט על עיני העיוור ואמר אליו: ’לך ורחץ בבריכת השלוח’. הלך ורחץ, ובא כשהוא רואה” (יוחנן ט׳:1–3, 6, 7).
מדברי ישוע עולה שלא האיש ולא הוריו אחראים היו לעיוורונו המולד. כמו כן, ישוע לא תמך ברעיון שהאיש נענש על חטאים שבוצעו בחיים קודמים. כן, ישוע ידע שכל בני האדם יורשים חטא. אך הם יורשים את חטאו של אדם הראשון, ולא חטאים שעשו לפני שנולדו. מפאת חטאו של אדם הראשון, כל בני האדם נולדים ללא שלימות פיסית ונתונים לחולי ולמוות (איוב י״ד:4; תהלים נ״א:7; רומים ה׳:12; ט׳:11). לאמיתו של דבר, ישוע נשלח לתקן מצב זה. יוחנן המטביל אמר שישוע הוא ”שה האלוהים הנושא חטאת העולם” (יוחנן א׳:29).a
שים לב שישוע לא אמר שאלוהים בכוונה תחילה היכה את האיש בעיוורון מלידה, כדי שביום מן הימים יבוא ישוע וירפאו. זה היה אכזרי וציני מצדו לעשות כן! האם היה זה מסב תהילה לאלוהים? ריפוי האיש בדרך נס שימש ל’גילוי פעלי אלוהים’. מעשה זה, בדומה לריפויים רבים אחרים שחולל ישוע, שיקף את אהבתו הכנה של אלוהים כלפי בני האדם הסובלים ונתן משנה תוקף למהימנות הבטחתו לשים קץ לכל תחלואי האדם וסבלותיו בבוא המועד (ישעיהו ל״ג:24).
האין זה מנחם לדעת שבמקום לגרום סבל, אבינו שבשמים ’נותן טוב למבקשים ממנו’? (מתי ז׳:11) יהיה זה לתפארתו של האל העליון כשתיפקחנה עיני עיוורים, ואוזני חירשים תיפתחנה, והפיסחים ילכו, יקפצו וירוצו! (ישעיהו ל״ה:5, 6).
סיפוק הצרכים הרוחניים
ישוע אמר: ”לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל־מוצא פי יהוה” (מתי ד׳:4). אם אנו קוראים בדבר־אלוהים, המקרא, וחיים את חיינו על־פי הכתוב בו, אנו למעשה מספקים את צורכינו הרוחניים. פנייה למדיומים אינה הדרך לסיפוק הצרכים הרוחניים. למעשה, מנהג זה מוזכר לגנאי במה שכינה אלן קרדק ההתגלות הראשונה של חוקי אלוהים (דברים י״ח:10–13).
רבים, כולל הספיריטיסטים, מכירים בכך שאלוהים הוא העליון, הנצחי, המושלם, הטוב והצודק מאין כמוהו. עם זאת, המקרא חושף פרטים נוספים. הוא מגלה שיש לו שם, יהוה, ושעלינו לכבד את שמו כדוגמת ישוע (מתי ו׳:9; יוחנן י״ז:6). במקרא מצטייר אלוהים כישות ממשית שעימה יכולים בני האדם לרקום קשר הדוק (רומים ח׳:38, 39). מקריאת המקרא אנו לומדים שאלוהים רחום וחנון וש”לא כחטאינו עשה לנו, ולא כעוונותינו גמל עלינו” (תהלים ק״ג:10). בין דברו הכתוב חושף אדני יהוה את אהבתו, עליונותו וגמישותו. הוא אשר מדריך את עושי רצונו, והוא אשר מגן עליהם. ”אלה הם חיי עולם”, להכיר את יהוה ואת בנו, ישוע המשיח (יוחנן י״ז:3).
המקרא מספק את כל המידע הנחוץ לנו לגבי מטרות אלוהים, ומסביר לנו מה עלינו לעשות כדי להשביע את רצונו. לימוד קפדני של המקרא מעלה תשובות אמיתיות ומספקות לשאלותינו. המקרא גם עוזר לנו להבחין בין טוב לרע ומקנה לנו תקווה איתנה. בעתיד הקרוב, על־פי המקרא, ”ימחה [אלוהים] כל דמעה מעיניהם [של בני האדם] והמוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד, כי הראשונות עברו” (ההתגלות כ״א:3, 4). באמצעות ישוע המשיח ישחרר יהוה את האדם מן החטא התורשתי ומן האי־שלימות, ועושי רצונו ירשו חיי־נצח בגן־עדן עלי־אדמות. בעת ההיא יסופקו צורכיהם הפיסיים והרוחניים גם יחד (תהלים ל״ז:10, 11, 29; משלי ב׳:21, 22; מתי ה׳:5).
[הערת שוליים]
a לדיון במקור החטא והמוות ראה פרק ו׳ בספר דעת המובילה לחיי־נצח, שיצא לאור מטעם עדי־יהוה.
[תיבה בעמוד 22]
האם גלגול נשמות הוא עיקר־אמונה מקראי?
האם פסוקי המקרא תומכים באמונה בגלגול נשמות? הנה כמה פסוקים שחסידי הרעיון משתמשים בהם כאסמכתא:
”הן כל הנביאים והתורה עד יוחנן ניבאו. ... הרי הוא אליהו העתיד לבוא” (מתי י״א:13, 14).
האם התגלגל אליהו הנביא לתוך יוחנן המטביל? כששאלוהו: ”האם אתה אליהו?” השיב יוחנן בבירור: ”לא” (יוחנן א׳:21). אולם, המקרא אכן ניבא כי יוחנן יבוא לפני המשיח ”ברוח אליהו ובגבורתו” (לוקס א׳:17; מלאכי ג׳:23, 24). במילים אחרות, יוחנן המטביל היה אליהו במובן זה שהוא ביצע פעילות דומה לזו שביצע אליהו.
”אם לא ייוולד אדם מלמעלה, לא יוכל לראות את מלכות האלוהים. אל תתמה על שאומר אני לך כי עליכם להיוולד מלמעלה” (יוחנן ג׳:3, 7).
בהמשך כתב אחד השליחים: ”ברוך האלוהים אבי אדוננו ישוע המשיח אשר ברוב רחמיו הוליד אותנו מחדש לתקווה חיה בתחיית ישוע המשיח מן המתים” (פטרוס א׳. א׳:3, 4; יוחנן א׳:12, 13). ברור אפוא, שהלידה מחדש שעליה דיבר ישוע היתה חוויה רוחנית שאירעה עוד כשתלמידיו היו בחיים ולא גלגול נשמות עתידי.
”אם ימות גבר היחיה? כל ימי צבאי אייחל, עד בוא חליפתי” (איוב י״ד:14).
בתרגום מקרא ליוונית, אשר צוטט בספר הבשורה על־פי הספיריטיזם, תורגם הפסוק כך: ”אם ימות גבר, יחיה הוא לנצח: כשיתָמו ימי קיומי עלי־אדמות, אייחל עד שובי”. קרא את ההקשר של הפסוק וראה שהמתים מייחלים בקבר ל’חליפתם’, מילה שפירושה ”שחרור” או ”הקלה” (פסוק 13). בעודם מחכים אין הם קיימים. ”גבר ימות ויחלש; ויגווע אדם, ואיו?” (איוב י״ד:10).
[תמונה בעמוד 21]
תקוות התחייה מעידה על דאגה עמוקה מצד אלוהים כלפי בני אדם כיחידים
[תמונות בעמוד 23]
אלוהים ישים קץ לסבלות האדם